געגוע - כתיבה בעקבות מכתבים

קוראים יקרים, זו השנה השניה בה ’', '' ואתר '' מקיימים תחרות כתיבה נושאת פרסים. השנה היה הנושא "געגוע." לתחרות הוגשו מכתבים או סיפורים קצרים שהתרחשו במציאות או שלא התקיימו כלל, אבל היו יכולים לקרות, בין השנים 1880 – 1980.ההנחיה לכותבים היתה שעליהם לכתוב כתגובה או בהשראת מכתב היסטורי אותנטי שימצאו באתר אוצרות – אוסף המכתבים הלאומי, או שיש בביתם ואשר יעלה לאתר לאחר שאמיתותו תיבדק.ההיענות היתה נפלאה. הסיפורים שלפניכם נבחרו מבין מאות הסיפורים היפים שהגיעו למערכת.לכן, מעבר לשלושת הסיפורים הזוכים, רצינו לציין לשבח שניים נוספים.תודה לכל המשתתפים, ולכם, הקוראים, קריאה נעימה!הוא סיפור מקורי ומשעשע על מפגש אנושי המתרחש בביתם של פולה ודוד בן גוריון.הסיפור נכתב בהשראת התכתבות בין נערה מקיבוץ מצובה לבין בן גוריון. לקריאת המכתבים המקוריים: הוא סיפור מקורי ורגיש הגולש במיומנות חיננית עם השאלה: מה בכלל חושבים לפני שקופאים למוות?" על פני ציר הזמן האנושי.התשובה המתגלה לגיבור, ולנו הקוראים, ברגע השיא, מאתגרת את המיתוסים הקיימים בתודעתנו.סיפור זה נכתב בהשראת מכתב שכתב לוחם בשם אלי הקר, זמן לא רב לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור. "אני יודע שאני לא צריך לכתֹוב אבל אני מיואש בטח קראתם בעיתון על החרמון. הקרב שם היה ממש רצח. בקושי כבשנו אותו והמון חברים מתו שם. לקריאת המכתב השלם:ילד ומבוגר עומדים בסירת מפרש, המבוגר אוחז בזר פרחים, הילד מחזיק מכתב שקצהו קצת מקומט. 55 שנים לאחר טביעת הצוללת דקר, מתבוננת הכותבת בגלויה האחרונה ששלח שלמה אופק, קצין החשמל בצוללת, לבנו הקטן ארז וחושבת על מי שנותר מאחור. לקריאת הגלויה האחרונה ששלח שלמה אופק לבנו: https://otzarot.org.il/Letter?id=f9FOrKdhPT0LFYOoT6iz