ביאליק בעל גוף

ספר זה מבקש לברר את המימד הגופני בשירתו של חיים נחמן ביאליק כנקודת־ מוצא להבנה חדשה של שירתו בכללותה, בהקשר ההיסטורי והאידיאולוגי של זמנו. עם התגבשות התנועה הציונית כמערכת של "ציווּיים" לשינוי מוחלט של היהדות ושל היהודים עצמם, מתגלה גופו של ביאליק כזירה מגדרית, גברית במהותה, שמתחוללים בה יחסים מורכבים וזיקות עמוקות, לעתים מתוחות וקונפליקטואליות, בינו לבין העם, הנשים (האֵם והאהובה), המלים והשירה – ובינו לבין עצמו. המחקר מבקש כך להאיר את הזיקה המשולשת בין סובייקטיביוּת גברית, לאומיוּת ושירה.תוך קריאה קפדנית ורגישה ותוך התייחסות גם לביוגרפיה של המשורר, טוענת חמוטל צמיר כי ביאליק הציב את עצמו – הן את גופו והן את נפשו – כזירה שבּה, מתוכה ובאמצעותה ביקש "להוליד" את האומה. החרדה שיצרה בנפשו נוכחותו החסרה של אביו, לצד יחסים סימביוטיים עם אמו, מיתרגמת או מתבטאת בשירתו בשבר של ה"אני", בשורש התשוקה שלו. שבר זה משתקף בחזרה בפרויקט הלאומי שהוא כתיבתו.חמוטל צמיר היא מרצה בכירה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ספרהּ הקודם, בשם הנוף: לאומיות, סובייקטיביות ומגדר בשירת שנות החמישים והששים, ראה אור ב־ 2006 (כתר ומכון הקשרים). יחד עם תמר ס. הס ערכה את אסופת המאמרים כתמי אור: חמישים שנות ביקורת ומחקר על יצירתה של דליה רביקוביץ (הקיבוץ המאוחד, 2011); ועם איריס פרוש וחנה סוקר־ שווגר את "הספרות והחיים": פואטיקה ואידיאולוגיה בספרות העברית החדשה – למנחם ברינקר, ביובלו (כרמל, 2011)."זהו חיבור מקורי, מעורר מחשבה ומערער מוסכמות. חמוטל צמיר מפרשת מחדש את שירת ביאליק: היא יוצאת נגד המסורת הארוכה שרואה בה שירה אישית, אינטימית ואוניברסלית, שהפרידה בין דמותו של ביאליק לבין תפקידו כמשורר לאומי, ומראה שהאישי הוא דווקא הקאנוני, הכללי והלאומי, והוא מכיל כוח, תשוקה, ייסורים, כאב וחולשה. ההיגיון הלאומי והזיקה האידיאית הפוליטית והנפשית של ביאליק לציונות הם לדעתה של צמיר כתם עיוור שהמחקר עוקף אותו. חמוטל צמיר היא חוקרת מבריקה שמצליחה לייצר דיאלוג ביקורתי מפרה בין המסורת של המחקר והביקורת של שירת ביאליק לבין טענותיה החדשניות". פרופ' חנן חבר, אוניברסיטת ייל