תקווה בשולי הקמפוס

"מדוע איש לא מדבר אתנו על המלחמה שבחוץ?" – זו הייתה השאלה שטל, אחת הסטודנטיות שלי, העלתה בשיעור השני של שנת הלימודים. השיעור עדיין לא התחיל ואני סייעתי בהכנת הסעודה המשותפת שארגנו הסטודנטים מדי שבוע. במהלך ההכנות הפניתי את שאלתה של טל לסטודנטים: "האם יש מלחמה? ומי אינו מדבר עליה?".באותו היום של ראשית החורף ותחילת האינתיפאדה השנייה דיברו הסטודנטיות הישראליות על פחד ותסכול. הן דיברו על בלבול ועל כך שאין בקמפוס מקום שבו הן יכולות לדבר על התחושה הזאת. הסטודנטיות הפלסטיניות סיפרו על הפחד הכפול שמקנן בהן – הפחד מפיצוץ המלווה את כל הנוסעים באוטובוס והפחד שיבחינו בכך שהן ערביות, באוטובוס שבו כולם חרדים מפני פיגוע. מאז אותו שיעור, מדי שנה בשנה, שבה ועולה השאלה כיצד ייתכן שאיש אינו מדבר על המתרחש בחוץ...הכחשת הפוליטיקה אופיינית לכל הקמפוסים בישראל, אולם מיקומו של קמפוס הר הצופים בלב מזרח ירושלים הופך את ההתעלמות מהפוליטיקה, או את הכחשתה, לאבסורדית במיוחד.בספר זה דפנה גולן לוקחת את הסטודנטים והקוראים למסע מקמפוס הר הצופים בירושלים אל השכונות הפלסטיניות בסמוך לאוניברסיטה העברית. דרך סיפורן של קבוצות סטודנטים פעילים הספר חושף את העדר השיח הפוליטי ואת הפוטנציאל העצום והלא מנוצל למפגש משמעותי ראשון בין צעירים ישראלים ופלסטינים בקמפוס זה, כמו גם בקמפוסים בישראל בכלל.היא סוציולוגית המלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים; מנהלת את תכנית "עמיתי מינרבה לזכויות אדם" ואת "שותפות אקדמיה-קהילה לשינוי חברתי". זהו ספרה השישי. קדמו לו, בעברית, "איפה אני בסיפור הזה?" (כתר 2002); "אי שוויון בחינוך" (בבל 2004); בשיתוף עם יונה רוזנפלד וצביקה אור ערכה את הספר "גשרים של ידע – שותפויות אקדמיה-קהילה בישראל" (מופת, 2017).