סדק יהלום

"אַתְּ תַּעַמְדִי מִחוּץ לְדֶלֶת בֵּיתֵךְוּכְשֶׁתִּכָּנְסִי –כַּדּוּרִית טַבָּק בּוֹעֶרֶת תִּקְנֶה שְׁבִיתָהעַל יְרֵכֵךְ. כָּעֵת הִיא גַּל אֵפֶר. אִם תְּלַחְלְחִי קְצֵהאֶצְבַּע בְּדִמְעָה, תּוּכְלִי לְהָרִימָהּ בַּעֲדִינוּתבִּשְׁלֵמוּתָהּ., ספר הביכורים של המשוררת גיתית דהן (1986), מציע יותר משכלול לשוני מפתיע וממרקם פואטי חושני מאוד, מעודן ויוקד כאחד. נדמה שיש בו ראייה מפוכחת של הצורה השירית: במרחק-מה, מרחק נכון, מתכניו הביוגרפיים, האינטלקטואליים, הפסיכולוגיים, הדברים הבוערים נאמרים בספר, אך אופן מסירתם כמו חשוב מהם. דווקא משום כך, האפקט הרגשי שלהם עז, ואמירתם התרבותית-החברתית – משכנעת.זהות מִגדרית ויחסים בין-דוריים, אהבה ושברון לב, תאוות חיים ודחף מוות, מרד והמשכיוּת במשפחה מסורתית, משבר וצמיחה – כל אלה נוכחים בסדק יהלום, הם החומרים המרכיבים אותו. עם זאת, צביונו נובע בעיקרו מן האופן שבו נושאת השפה את מוּשָּׂאֶיהָ: עושרה המצלולי, מטענה התרבותי ומידת הגמישות המתאפשרת בתוכו, היכולת לגשר בין מבע נוקב להומור קודר, בין גופניות עזה, תאוותנית – תיאורי אוכל נוטפים תופסים מקום נכבד ב – ובין התבוננות רכה כלפי חוץ ואל הפְּנים.כל אלה כמו מבקשים להתקיים בשירתה של דהן בזכות עצמם, לחולל איזה ניע של פליאה בתודעת הקוראות והקוראים. לעתים קרובות הם מצליחים בכך, ומניבים ספר שכולו תבונה, יופי, הבטחה.