כולם אוהבים את דורה

בגיל שלוש היא למדה לקרוא, כשהיתה בת שש ידעה לאבחן תקלות בכלי רכב משמיעה בלבד, וכשמלאו לה 15 פשטה שמועה כי היא מחוללת נסים ויכולה לרפא חולים. כולם אוהבים את דורה הוא סיפורם של ילדה מיוחדת, ספק מפגרת ספק גאון, של הוריה - שבח, פועל במוסך יפואי ובן לניצולי שואה מפולין, וסָמי, סטודנטית לביולוגיה שלא יודעת מי הוא אביה וחושדת כי זהו בעצם דודה המסתורי - ושל ג'לאל, חברו לעבודה של שבח, שאוהב את דורה כאילו היתה בתו ורומז שהוא אכן האב. כל אחד מהם מחזיק לפחות סוד אחד שהאחרים אינם יודעים.           במעין רשומון, כשברקע פרשת ילדי תימן החטופים, ההפיכה הצבאית בגרנדה ב־1983 ושנות האפרטהייד בדרום אפריקה, מאירה כל אחת מהדמויות את העלילה ותורמת פרט משלה שיכול לסייע בפענוח התמונה השלמה. בסגנון כתיבה מעין תיעודי, במונולוגים, במכתבים ובשיחות טלפון, משוטט אהוד עין־גיל במרחב שבין מה שהיה ומה שלא היה, ומוביל את הקורא עד הסיום המסחרר, שבו מתברר מה באמת קרה, או אולי היה יכול לקרות. מתוך הביקורות על ספרו הקודם , תחנות בדרך חצרמוות (הקיבוץ המאוחד/הספריה החדשה): "מעשה ספרותי מצוין, מרתק ומאתגר לקורא שמאמין בצורך לקרוא ולחשוב".    אריאנה מלמד, Ynet "כוחו וחשיבותו של הרומן הם בנושאים שלו, בניתוח הכן והאמיתי של מסלול תודעה ישראלי."              יורם מלצר, מעריב