מה שכולם רואים (ומה שלא)

אסופת סיפרים קצרים שמכוונת זרקור על אנשים ועל רגעים עירוניים. כל ספסל בשדרה הוא סיפור. כל קבצן, כל מטאטא רחובות וכל נגן רחוב הם סיפור. כולנו עוברים לידם מדי יום, רואים ולא רואים.כל אחד רוצה להשמיע את הסיפור שלו. לתפוס מקום, להיראות. לעתים הוא עושה את זה בלי מילים, וכדי לשמוע יש לפקוח עיניים, אוזניים ובעיקר את הלב. לכל אחד יש רגע של עצב, רגע של וידוי, רגע של צחוק וגם רגע של כיפוף הכללים. לכל אחד מגיע רגע של אושר.אלה הם הרגעים השקופים שגיבוריהם מקבלים פנים וגוף והופכים לסיפורים.