קורס בבלשנות כללית

קשה לדמיין כיצד היו נראים מדעי הרוח והחברה במאה ה-20 ללא הספר שראה אור לראשונה בשנת 1916 – ספרו רב ההשפעה של (1857-1913), שחולל מהפכה לא רק בבלשנות המודרנית אלא גם הניח את יסודות הסטרוקטורליזם ואפשר לדור שלם של חוקרים – כגון לוי-שטראוס, יאקובסון, לאקאן ובארת –  לחשוב איתו, דרכו ונגדו, גם כשניצבו בעמדה פוסט-סטרוקטורליסטית. היה הראשון שהציע מסגרת תיאורטית העוסקת בעצם מהותו של המושא הנקרא "לשון" בשיטות שנועדו לתיאור השפות, שלא כקודמיו שהסתפקו באיסוף נתונים על תולדות הלשונות. במסגרת זו הציע הבחנה ברורה בין המחקר הסינכרוני – אשר עוסק במצב הלשון בתקופה נתונה תוך כדי תיאור הַקשרים הקיימים בין תופעות לשוניות רבות במערכת הלשונית בזמן נתון – לבין המחקר הדיאכרוני, אשר מבקש לתאר את התמורות והשינויים שחלו בלשון במהלך ההיסטוריה שלה, כלומר בגלגולים ובשינויים שחלו בלשון.לצד הדברים הללו, כמו גם לצד ההבחנות המפורסמות בין לשון לבין דיבור, בין ציר פרדיגמטי לבין ציר סינטגמטי, ניתן למצוא בספר את ההבחנה החשובה של – בין מסמן (הדימוי האקוסטי) לבין מסומן (המושג). על פי רוב היחס בין המסמן למסומן הוא שרירותי, כלומר לא קיים קשר בין העצם או התופעה המיוצגים לבין הכינוי שלהם. הסימנים המציינים אובייקטים אינם מרחפים בודדים בחלל הלשוני, אלא מתייחסים זה לזה, ומשמעותם נקבעת רק מתוך השוואה לסימנים אחרים. הבחנה זו הניחה את היסודות למדע הסמיולוגיה, שכן הלשון הנה מערכת של סימנים הקשורים זה לזה בקשרים דיפרנציאליים, וערכו של הסימן נובע מהעמדתו מול הסימנים האחרים הדומים לו במערכת.לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר אילאיל יציב מאוניברסיטת פריז 8, ובה היא מציגה את עיקרי משנתו של ואת הבלשנים המאוחרים שפיתחו והרחיבו את משנתו.