לעשות שלום עם הפלסטינים : הוויכוח בישראל על הגדה המערבית, 1987-1967

כיבוש הגדה ב-1967 חולל ויכוח בצמרת הישראלית באשר לעתיד הגדה. מצד אחד היו שסברו שעל הגדה לשמש קלף מיקוח להסכם שלום שבמוקדו הכרה הדדית וסידורי ביטחון. מצד שני היו שסברו שמכיוון שאין סיכוי להסדר מדיני, על ישראל להתבסס בגדה. בהעדר הכרעה, קל היה בידי שרי הביטחון משה דיין (1974-1967) ושמעון פרס (1977-1974) לנהל מדיניות משל עצמם, תחת העקרונות הנאורים של 'אי-התערבות' ו'אי-נוכחות'. עקרונות אלו אפשרו לאש"ף להכות שורש בגדה. המהפך הפוליטי ב-1977, שטיפח את ההתנחלות בגדה, ו'חזית הסירוב' הערבית שקמה לנגד הסכם השלום עם מצרים ב-1978, הבטיחו קיפאון מדיני. אלא שדווקא על רקע הסכם השלום עם מצרים התחזקה בישראל ההבנה כי יש ליצור בגדה תנאים שיאפשרו את חיזוקם של הפלסטינים התומכים ב'קמפ-דייוויד'. אחת הדמויות המרכזיות שפעלו במגמה זו היתה מנחם מילסון, שנמנה עם אלו שסברו כי אין ולא ייתכנו 'אי-נוכחות' ו'אי-התערבות' וכי השאלה היא לא 'האם' להתערב אלא 'לטובת מי' ו'כיצד'. גישה זו הובילה, בין השאר, להקמת 'אגודות הכפרים' כמשקל-נגד לאש"ף. למרות אש"ף ו'חזית הסירוב' מזה, והעיתונות הישראלית 'הליברלית' מזה, הצליחו 'האגודות' להכות שורש, ובנובמבר 1982 הן הקימו את 'התנועה הדמוקרטית לשלום' שפעלה תחת הקריאה 'כן לשלום – כן למשא ומתן'. ספר זה שופך אור על פרשייה שכוחה בתולדות הסכסוך, שייתכן ויש בה לקח לגבי ההווה והעתיד.