קאמי ופופר: על האבסורד במדע

כשמדען טוען שהתיאוריה שהוא מחזיק בה אינה ניתנת להפרכה, ברור לכול שלתיאוריה זו אין כל תקפות מדעית, שהרי מי יכול להיות בטוח באופן חד-משמעי שהעולם מציית לחוקים שאותם הוא מתיימר לתאר באמצעות התיאוריה שלו? על מנת שתהיה מדעית, על התיאוריה להחזיק בעקרון הניתנות להפרכה: על התיאוריה להורות על אירוע אחד לפחות אשר אם יקרה – היא תופרך. זו, על רגל אחת, הטענה המפורסמת של פופר ביחס לפילוסופיה של המדע. במובן הזה, המדע של פופר מתקדם באופן מכוון מתיאוריה מופרכת אחת לתיאוריה מופרכת אחרת. אימוץ נקודת מבט אירונית זו על המדע מאפשרת, ולו לרגע, לעצור ולשאול: מהו פשר ההתקדמות המדעית אשר האנושות כה גאה בה?המהלך הפילוסופי הנארג בספר זה הוא השלכת מושג האבסורד נוסח קאמי – מושג המורה על קיומו של מתח מתמיד בין התשוקה האנושית לתכלית בחיים ובין ההכרה המפוכחת בחוסר אפשרות ידיעה ודאית של תכלית זו – על פילוסופיית המדע נוסח פופר. תוך כדי הצגה בהירה של משנתם הפילוסופית של קאמי ופופר, המחבר מוביל את הקורא אל עבר שתי טענות מקוריות: המדע, אשר נחשב מאז המהפכה המדעית לפרקטיקה המתקדמת ביותר, הוא בראש ובראשונה פעילות אנושית, וככזה הוא אבסורד מעיקרו (המדע חותר באופן מודע לתכלית אשר אין ביכולתו להשיגה). הטענה השנייה מהווה למעשה פתרון אפשרי לבעיית חוסר המשמעות המיוחסת לכאורה למדע אבסורדי, ובמרכזה המחבר מייחס למדע משמעות קיומית. משמעות זו נובעת מעצם האותנטיות של פעילותו המדעית של המדען, אשר במסגרתה הוא מביא לידי ביטוי את כל מה שאנושי בו: הרצון לידע מוחלט, התבונה המוגבלת אשר אין ידה משגת ידע זה, לצד מודעות מפוכחת לשני האחרונים.אור דגן, בוגר תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, לומד בתוכנית לדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית בבית הספר החדש למחקר חברתי בניו יורק; חוקר תהליכים העומדים בבסיס טיפול פסיכותרפי מוצלח.