זיכרונותיה של מכשפה

הייתי בת שבע כשאבא אמר שדוד ניסים מבקש לדבר איתי. כשהגענו לביתו, מצאנו אותו במיטתו על ערש דווי. הוא הניח את ידו על ראשי, בירך אותי ולחש באוזני: "נתתי לך הכול." לא הבנתי אז מה כוונתו. חלפו שנים רבות עד שהבנתי לראשונה שדודי העביר לי את כוחותיו הרוחניים ואת היכולת לראות מעבר לעולם הפיזי. אלמלא המצוקה הגדולה שבה הייתי נתונה, ספק אם הייתי משתמשת בהם. לא למדתי להיות מכשפה. לא עבדתי לפי ספר או מדריך, פעלתי על פי רגשות ועל פי מה שצריך. זה הגיע לי באופן טבעי ובלי שליטה. המציאות ניתבה אותי לחיים קשים ורדופי סבל, חיים שבהם שולטים קללות וכוחות נסתרים. כך, עם הזמן הפכתי ל"מכשפה".פתחתי בקלפים וגיליתי ללקוחותיי את עתידם. פתחתי בקפה ובעלי תה וגיליתי מי בוגד באמונם, מצאתי תשובות לשאלותיהם בספר תהילים, סיפרתי להם מתי יגיע זיווגם, רקחתי תרופות למחלותיהם, והם נרפאו. אמרתי את מה שראיתי ופירשתי את מה שאני מבינה מהדברים שראיתי. לא פחות ולא יותר. לפעמים טעיתי, אבל ברוב המקרים אם ראיתי משהו, הוא לבסוף קרה. מי שבא להתייעץ איתי, החליט אם להקשיב לי או להתעלם ולשאת בתוצאות.אולם לא רק סייעתי לאחרים, גם קיללתי. את כל מי שפגע בי. לא סתם קללה בסגנון "הלוואי שתמות", אלא קללה עמוקה ורצינית בהרבה. קללה מגיעה אצלי מתוך כעס וכאב עמוקים כל כך, שהם כמעט ללא שליטה. כשאני מקללת, אני פונה לאלוהים ומבקשת שיפגע במי שפגע בי. קללה כזו אי אפשר לבטל. זה לא משחק. מרגע שנפתחו שערי שמיים, אי אפשר לסגור אותם, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אין ערעור על אלוהים, ואם הקדוש ברוך הוא החליט לקבל את הקללה, בזה נגמר הסיפור.האם המתנה שקיבלתי מדוד ניסים הייתה ברכה כפי שאחרים מאמינים? לפעמים אני חושבת שדווקא קוללתי, כיוון שיחד עם כוחותיו העביר לי גם את העיוורון ואת העקרות, שמהם לא הצלחתי להושיע את עצמי. אולי המצוקה והסבל שליוו את חיי, הם שפיתחו אצלי את היכולת להבין בני אדם ולסייע להם לשרוד. ואולי הכול מקרה, אולי מעבר לעולם שלנו אין שום דבר...