הארץ המובטחת : מסע בדרום אפריקה בשלהי האפרטהייד

בשנת 1990 סייר אדריאן פן דיס בדרום אפריקה בחברת אישה דוברת אפריקנס — לבנה, רופאה, ילידת המקום. היה זה מסע בלתי שגרתי, שונה עד מאד ממסעות שערכו תיירים זרים אחרים באותה תקופה.את ד"ר אווה לנדמן פגש פן דיס לראשונה בעת שלמדה רפואה בהולנד בשנות ה-70, לפני ששבה לארצה כדי לפתוח מרפאה בקייפטאון."להולנד אף פעם לא רצתה לחזור. היא שנאה להידרש תמיד לתת דין וחשבון על ארצה. "בהולנד ראו בי תמיד נציגה של משטר ולא בן אדם. זה הביא אותי להגן שם על דברים שלא תמכתי בהם.""פן־דיס ואווה יוצאים יחד אל הלב הנשכח של דרום אפריקה הקולוניאלית, אותו חבל ארץ שתואר רבות בכתביהם הספרותיים והאוטוביוגרפיים של ג'"מ קוטזי ושל מחברים רבים שכתבו באפריקנס, אך מחברים מודרנים שכתבו באנגלית - שחורים ולבנים כאחד- מיעטו לעסוק בו, וגם בתקשורת כמעט ולא סוקר.ספר צנום זה ממחיש בעוצמה רבה, ברגישות בביקורתיות, בהומור ובחמלה את רשת היחסים הסבוכה בין צאצאי האדונים וצאצאי המשרתים הקולוניאליים החיים בזמננו, ואת ההבדל בינם לבין האפריקאים השחורים המהווים את מרבית האוכלוסייה השוכנת בגבולותיו המזרחיים של הקייפ המערבי ובארץ בכללה.כשאנו מתבוננים בתקופה ההיא מהפרספקטיבה של ימינו, השינוי המפתיע ביותר שהתחולל בדרום אפריקה הוא המהירות שבה הסתגלו האפריקנרים הלבנים לחיים במערכת דמוקרטית שהעניקה למשרתיהם השחורים - לראשונה בתולדות המדינה - זכויות פוליטיות שוות.ספרו של פן־דיס עשוי לעודד את הקוראים לדמיין חלופות אפשריות לדרך שבה מומשג בדרך כלל הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ומבחינה זו הוא יכול להציע - מעבר לערכו הספרותי- תרומה של ממש לחיינו כאן כיום. נולד ב-1946 בברגן, עיר חוף מצפון לאמסטרדם, למשפחה ששבה להולנד מאיי הודו המזרחית (אינדונזיה) אחרי שנקרעה לגזרים במלחמת העולם השנייה. אביו סבל ממה שהיום מוגדר כתסמונת פוסט טראומטית, וילדותו של פן דיס הושפעה מכך ומן הסביבה האנושית שבה גדל, של מהגרים חוזרים יוצאי הולנד ששבו אליה מן המזרח.פן דיס למד ספרות ולשון הולנדית וכן אפריקאנס, שבה עשה תואר שני. ספר הביכורים שלו ראה אור ב-1983, וזכה בפרסים. מאז כתב 17 ספרים נוספים, בהם נובלות, ספרי מסע, ספרי רשימות ורומנים. במשך כל הקריירה שלו, הן כעיתונאי והן כסופר עסק בזכויות האדם. הוא היה פעיל במיוחד בכל הקשור לחופש הביטוי ולרדיפת אמנים. הוא נטל חלק בתנועה נגד האפרטהייד בשנות השישים והשבעים. הוא היה המייסד והיו"ר של הוועד ההולנדי להגנה על סלמאן רושדי בין 1991 ל-1999. הוא היה סגן נשיא קרן פרינס קלאוס, שתמוכת במיזמים תרבותיים בעולם השלישי, והוא עדיין חבר הנהלה בעמותת עיר המקלט של אמסטרדם המספקת מקלט לסופרים ועיתונאים נרדפים.