הבדיחה ויחסה ללא-מודע, ג'

פרסום הספר "" (1905) מאפשר לקורא העברי מפגש ראשוני בשפתו עם אחת היצירות הייחודיות בגוף-הטקסטים של . אמנם במהלך חייו של פרויד היצירה הוזנחה קמעה והמתינה בביישנות לתורה, אולם מאז מותו זוכה "הבדיחה" לעדנה של קריאה מחודשת, המוצאת בה את פרויד המוקדם מפסל בעדינות ובשקדנות את תיאוריית הלא-מודע שלו ואת הבנתו את היחס בין התרבותי ללא-מודע.ניתן לראות בהבדיחה ויחסה ללא-מודע ניסיון מוקדם של פרויד לבנות מודל תיאורטי שמשלב דיון מטא-פסיכולוגי על מבנה האני והתהליכים הנפשיים שהוא חווה לבין מיקומו בתוככי הסדר החברתי-תרבותי-סמלי. למעשה, אופן טיפולו של פרויד בבדיחה נהפך במובנים רבים לאב-טיפוס של אמירותיו על התהליכים והפעילויות של האני, כפי שהוגדרו במרוצת הזמן. בספר זה אנו מוצאים לראשונה תיאור מפותח ועשיר של המאפיינים הלא מודעים ביצירה תרבותית/אמנותית. מנפלאוּת הבדיחה שהיא שרויה בתחום הביניים שבין האני, הסדר החברתי/תרבותי והזולת; היא מוכיחה עד כמה הלא-מודע אינו שוכן בדד בנפשו של האני. מהבחינה הזאת "הבדיחה" הנה תחנה ראשונה וחשובה ברשימה נבחרת של יצירות פרוידיאניות על היחס שבין הסובייקט, הלא-מודע והתרבות, יצירות כגון "טוטם וטאבו", "עתידה של אשליה" ו"תרבות בלא נחת".מקורותיו של פרויד לחקירת הבדיחה היו ראשית כול אהבתו לבדיחה והיכרותו עם אוספים של בדיחות גרמניות ויהודיות. הרקע התרבותי של פרויד כלל מצד אחד את המסורת הרומנטית הגרמנית על ה-Witz – הבדיחה – כמשהו שמתגבש באופן תרבותי מתוך הטקסט העממי לכדי יהלום מזוקק וחסכוני תוך שימור פראיותו העממית. כנגד רקע תרבותי זה, פרויד יונק גם מהרקע התרבותי היותר "ביתי" שלו, מהמסורת של הבדחנות היהודית שמקורה ראשית כול ביהודי מזרח אירופה ובמצוקתם החומרית והפוליטית. מקור ספרותי נוסף שבו משתמש פרויד הנו הפרוזה הערמומית של היינריך היינה שנראה שלגביו יש לו פינה חמה בלב.לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר יצחק בנימיני, עורך הסדרה "זיגמונד פרויד – כתבים נבחרים".הספר רואה אור במסגרת הסדרה: "זיגמונד פרויד – כתבים נבחרים". מהדורת רסלינג-מרכז מינרבה ע"ש פרנץ רוזנצווייג.