בית-ספר לנשים

כריזאלד: אז החלטת לבקש את ידה? ארנולף: לבקש? לא, לקחת. כריזאלד: מזל טוב. ארנולף: תודה. כריזאלד: אנחנו לבד, איש אינו מצותת / אז אפשר, בלי חשש, ככה קצת לפטפט. / תשמע, בתור חבר, עליי לומר לך, / אני מאוד חרד מהתוכנית שלך; / איך שלא נהפוך ונדוש בעניין, / חתונה בשבילך, זה דבר מסוכן. גבר מבוגר ואמיד עומד לשאת לאישה נערה צעירה, שאותה בודד מהעולם במשך שנים כדי שתגדל להיות לו רעיה נאמנה. בתעוזה אופיינית לועג הפעם מולייר לחרדה הגברית מנשים, מאיר באור מגוחך את הניסיון להדירן מהמרחב הציבורי ומזהיר מפני השאיפה הגברית לטפח את בורותן. מולייר (1622-1673), כינויו הספרותי של המחזאי והשחקן הצרפתי ז׳אן בטיסט פוקלן. בנו של רפד-המלך שגדל להיות גדול מחזאי צרפת וקלאסיקן בינלאומי. בגיל 20 היה שותף לייסודה של להקת תיאטרון נודדת ולימים עמד בלב חיי התרבות של צרפת כמחזאי, מנהל להקה, במאי ושחקן בלהקתו שהפכה ללהקה המלכותית. בסגנון קומי-גרוטסקי שהושפע מהקומדיה דל׳ארטה יצר מולייר סאטירות חברתיות חריפות במגוון נושאים: נישואין, חינוך, דת, שחיתות, מעמד האישה ויחסים בתוך המשפחה. בין מחזותיו הידועים: ״בית ספר לנשים״, ״דון ז׳ואן״, ״המיזנטרופ״, ״הקמצן״. ב-1673, בעודו משחק במחזהו האחרון ״החולה המדומה״ הוא מתמוטט ונפטר באותו לילה. אלי ביז׳אווי, מתרגם מצרפתית ומאנגלית, במאי וכותב. יליד 1978, בוגר לימודי בימוי והוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים. מתרגם עבור תיאטראות ישראל השונים מגוון רחב של יצירות: קלאסיקה, מחזאות מודרנית ומחזות-זמר. תרגם בין השאר את ״טרטיף״, ״בית ספר לנשים״, ״הקמצן״, ״בדלתיים סגורות״. חי ויוצר בתל אביב.