טביעות רגל

בממואר הנוסטלגי , שמדלג בין תל אביב של היום וזו של פעם, בשנות החמישים של המאה העשרים, שוזרת לנו את מסע הפרידה שלה מאמה האהובה. היא צוללת אל ילדותה ואל חייה של משפחה קטנה – אב, אם וזוג תאומות. בכתיבתה מתמודדת הסופרת עם שאלות של גבולות הזיכרון בכתיבה, של תעתועי הזיכרון המושיט ידיו לסיוע בזמן שהמציאות מתרחקת, ועם פירוקם של מבנים מחשבתיים יחד עם פירוק הבית שנותר לאחר מות האם, שמאפשר את החשיפה.הדהוד הזיכרונות בין חדרי הבית שמהם עומדת הסופרת להיפרד, מביאים לטכניקת התכתבות במבנה ספרותי מרשים עם דמות בדיונית של ילדה צעירה בשנים, בת דמותה של הסופרת, החושפת בפני הקורא את ילדותה התמימה, במשפחתה הקטנה ואף מציגה את הייחודיות של גדילה והתפתחות לצד אחות תאומה. בת דמותה הקטנה שואלת שאלות ראשוניות על החיים ועל המוות, משילה את קליפות החיים הבוגרים ומאפשרת לכותבת לחזור להיות עצמה. להמתיק את הכאב ולחיות בהשלמה.