חיל הפרשים ועוד סיפורים

הפרוזה של באבל (1940-1894) נחשבת לאחת מפסגות הסיפורת של המאה העשרים. בלשון תמציתית, דחוסה עד קצה גבול היכולת, בתמונות רוויות אכזריות ויופי, מעצב באבל רסיסי חיים של עולם במשבר – בין שהרקע הוא עלילות חיל הפרשים הקוזאקי ברוסיה שלאחר המהפכה, ובין שזה חורבנו של סדר-החיים היהודי הישן, שכנופיות של שודדים ורוצחים יהודים, בני העולם-התחתון של אודיסה, קמות לפזז בין הריסותיו. את דרכי הסתכלותו של באבל בעולם מאפיינים ריחוק רגשי גמור, כביכול, שנקרע מפעם לפעם בפרץ של הזדהות עזה; הסתכלות מתנכרת, אירונית, שמתוכה מבליחה ראיית הדברים מבפנים. ודווקא כבליו של הניכור, שהוא ספק התגוננות וספק צינה ממשית – מעניקים להזדהות את כוחה. פרטי המציאות בסיפורים מגלים מתח בין נטורליזם גס, ברוטלי, לבין פאתוס רומנטי תאב-יופי. אֵימֵי המלחמה מתוארים תוך ערבוב פרטים "נמוכים" ואכזריים ולשון שופעת דימויים, חמים, שיריים, נועזים, וכווירטואוז של הוויות לא-מתיישבות מתאר באבל עולם-תחתון יהודי אלים, כביכול עולמו של דיימון ראניון, באודיסה היהודית, אבל הפושע הוא, שוב, דווקא איזה "רובין הוד" מבקש צדק. מתרגמת הסיפורים, נילי מירסקי, צירפה לספר אחרית-דבר. התרגום ראה אור לראשונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה ב-1987.