תאונה עם אקסולוטל

ראה אור בגרמניה בתחילת 2010, כשלסופרת הלנה הגמן מלאו רק 17 שנים. הספר זכה מייד להצלחה מסחררת בקרב הקוראים והביקורת, שזיהו בכתיבתה של הגמן ניצוץ גאוני חדשני ומהפכני. “חיים נוראים הם הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לבנאדם,“ כותבת מיפטי בת ה-16 ביומנה. מאז מות אמה היא חיה בברלין עם אחיה הגדולים, בעוד אביה, שמסרב להתבגר, מבליח מדי פעם לתוך עולמה. היא אינטליגנטית ובעלת אמצעים, ומנהלת את חייה מעבר לכל תכתיב חברתי. היא לוקחת סמים, מסרבת ללכת לבית־הספר וחיה בעולם דמדומים הנגוע בשיגעון ובגאונות שאותו היא מנתחת וחוקרת ללא הרף בחיפושה אחר נקודת אחיזה. אל מיפטי מתלווה האקסולוטל שלה: דו־חי חייכני שאינו הופך לייצור בוגר לעולם, ונשאר בצורת ראשן כל חייו. מתחמק מכל התבניות המצופות מרומן שנכתב על ידי נערה בת 17. הגמן בחרה שלא לכתוב רומן על מרד נעורים, אלא דווקא על חוסר יכולתם של הצעירים למרוד בדור ההורים, שכבר חווה בעצמו את כל סוגי המרידה האפשריים. היא כותבת על הקושי למצוא מקום של מחאה בתוך מגוון צורות החיים האלטרנטיביות המקובלות כיום. בכתיבה פורצת גבולות הספר משרטט תמונה של דור שמודע לחוסר הרלבנטיות שלו, מבין שאין לו אמירה מחאתית ומשלים עם כך באפתיות.