מי את, רוזלינד?

"ברגע שנחת מבטה על התבליט שעל לוח העץ, התחיל לבה להלום בקצב מטורף ובקושי הצליחה לבלום את עצמה שלא תפרוץ בבכי. הוי, הראש הנפלא הזה של הנערה הצעירה והיפהפייה. השיער הגועש שאופף את פניה הקורנות הבעה של תום; תמימות הנעורים הזו, האמונה שהכול פתוח לפניה, רק בואי וקחי, היצרים החזקים שהחלו ללבלב וזרמו בכיוון אחד לים האשליה הגדולה של האדם – האהבה. כך היא הייתה פעם באביב נעוריה. כך היא הייתה, שוש לוגסי הנערה הזו שבתבליט, הכול כל כך מלא חלומות, תשוקות ומאוויים. ומה נשאר? מה התממש? איך ההתממשות עיקמה ורפשה את נעוריה? ומה נשאר מהנערה הזו? הרי הכול התכסה בקליפות יבשות ומצומקות של אשליות לא ממומשות. והוא הבין את כל זה וביטא את כל זה בתבליט הנהדר הזה. אחח, אלוהים, מה זה? מה הוא גילף פה? תפילת אשכבה לנעוריה. רקוויאם. קינה על עלומיה שחלפו ולא יחזרו עוד. העכשיו שמתבונן בעבר, בנעורים שהפכו לזיכרון ערפילי, זיכרון שאינו מותיר גם סימן של תקווה על כפות הידיים המיובלות של העכשיו."סם ש. רקובר הוא פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו: הכר וזיהוי פרצופים; פילוסופיה של המדע והתודעה. פרסם ספרים ומאמרים מקצועיים רבים. בנוסף, פרסם סיפורים, קבצי סיפורים ורומנים. הרומן הנוכחי הוא האחד עשרה במניין.