דודי מפחד מהרוח

הוא רומן-חניכה מרגש ביופיו. גיבורו הוא ילד הגדל בקיבוץ של שנות השישים, וצומח אל ההוויה הקיבוצית של השנים ההן - השיתופית, המגויסת, הדחוסה, התובענית, אשר כשם שהיא אטרקטיבית וייחודית, היא גם פוגענית ופוצעת. זו הוויית הלינה המשותפת, חדר האוכל הציבורי, בית ההורים הממוּדר, מַעטֶפֶת החברה המבוגרת, חברת הילדים, תנועת הנוער, השירות בצבא ושנות החיפוש שלאחריו.את המציאות הזאת מספר ומשחזר ברומן הביכורים שלו בכישרון כתיבה מוכח, אפילו מפעים. זו כתיבה יפהפייה, חכמה, דקת מבע ורגישות מאין כמוה. כתיבה של מי שניחן במבט-בוחן של סופר אמיתי ובשל. כך הוא שוזר סצנות ותמונות של ילדות, נעורים והתבגרות בתיאורים מדויקים, פרטניים ומכמירי-לב של עלילות גיבורו, תוך שהוא מתבונן התבוננות מלאת תובנה בתנועות הנפש המטלטלות אותו וברקמות היחסים שהוא טווה, או אלה הנִטוות סביבו.' הוא יצירה רבת-השראה, הניצבת בשורה אחת עם היפים והמובחרים שבסיפורי-חניכה. היא מהווה מעין  הומאז' מורכב - לעתים נשגב, לעתים אכזר - ל'קיבוץ של פעם', אבל לא פחות מכך לתשוקתו של ילד ההולך ומתבגר לגבש את זהותו נוכח עולם מתעתע, מפחיד ומרתק. כך מופקע הסיפור מן הזירה הקיבוצית-לוקלית ומשתבח בממדים אוניברסליים: דודי הוא לא רק בן-קיבוץ החוצב לעצמו - לא פעם ביֶזע ודמעות - נתיב אינדווידואלי בתוך התובענות השיתופית-שוויונית. דודי הוא גם מי שדמותו ואישיותו מותכת מן החומרים הגרעיניים הממלאים כל ילד, נער, ומתבגר באשר הוא. ומכאן - מן הפרפסקטיבה ההולכת ומרחיבה ומגביהה של הסיפור - סוד קסמו וגדולתו של הרומן הזה.