זה לא היה אותו הגשם

שלושים שנה לאחר שעלתה לישראל מחליטה ליה לטוס בחזרה לארגנטינה, לעיר הולדתה בואנוס איירס, ובאמתחתה כרטיס לכיוון אחד. מה גרם לה לצאת לנסיעה חפוזה כך פתאום, באמצע החיים? האם הרִיק שהשתלט על חיי הנישואים, האבל על מות אמה, הגעגועים העזים למולדת שממנה נקרעה בנסיבות טראומטיות? היא יוצאת למסע חיפושים אחר פַבְּיוֹ אהוב נעוריה, שנעלם בתקופת הדיקטטורה הצבאית. משוטטת ברחובות בואנוס איירס, אוספת פיסות מידע מאנשים שהיא פוגשת בדרכה. אך האם תצליח לחבר אותן לתמונה שלמה? האם תטעם שוב אהבה? מבולבלת, תמצא עצמה במחוזות רחוקים, פיזיים ונפשיים, כאלה שלא חלמה כי תגיע אליהם. אחד מהם הוא רִיבֶרָה, עיירה יהודית באמצע הפמפס שאליה הגיעו סביה שברחו מהפוגרומים במזרח אירופה. בעיירה הנשכחת הזאת ייפתח בפניה צוהר אל העבר של משפחתה ואל ההוויה של הקהילה היהודית בארגנטינה בהתהוותה. ולאורך כל המסע מילותיו של דוד רודולפו מהדהדות בתוכה: “כולנו עקורים, אַנָּלִיטָה. סבא וסבתא שלך נעקרו מאירופה, אני מהפמפס, ואת מכאן. כולנו עקורים.“ כתיבתה של נורה דוד מתחברת למקורות הנביעה מהם ינקה בילדותה, אל המוזיקה והדופק של הפמפס, וצוללת אל נבכי ה“אַלְמָה“, אל שורש הנשמה. הוא ספר מרגש, סוחף וטורד מנוחה, על אודות שייכות, זרות, חיפוש, ובעיקר געגוע.