הרצח המסתורי

החוברת הראשונה ב'ספרית הבלש', מאת 'שפורסמה לראשונה בשנת 1931, היא אבן דרך בתולדות הספרות הקלה העברית, סיפור הבלש המקורי הראשון בעברית והסיפור הראשון בעברית שמאחוריו עומד גיבור אמיתי: הבלש .אבל לא רק. זוהי בעצם אבן דרך חשובה בתחיית השפה העברית, "מחמת שָׁפֹּה בארץ הולכת השפה העברית ועוברת ממצב שפת-העין למצב שפת-האוזן, זאת אומרת למצב של שפה חיה באמת" כותב אביגדור המאירי במכתב ההקדמה בחוברת, שהוא המאמר הראשון בעברית על הספרות הבלשית וכתב הגנה מרתק על ספרות קלה, שמקדים רפואה למכה ויוצא מראש כנגד המלעיזים שעוד יבואו, אותם "האיסתניסטים השונים, שיקבלו את הספריה הזאת בעקימת חוטם יהודי…" להם הוא כותב ש"הגיע הזמן שהשפה העברית תצא מבגדי הכהונה שלה ותהיה סוף-סוף שפת חולין. נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי חכמות ורבי ענין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני."– הסלב הראשון ביישובהאיש שברא את תופעת הידוענים בארץ-ישראל והכניס אותה לתודעה הציבורית היה כפי שמקובל כיום איש תקשורת, העיתונאי שלמה בן-ישראל. על סמך היכרותו את שוק הספרות ביידיש והתפוצה שזכו לה ספרי הבלשים בלשון זאת הוא העריך שימצא להם מקום גם בקרב קוראי העברית. ואז עלה בדעתו רעיון מדהים עוד יותר (כנראה בעצת זאב ז'בוטינסקי): לקחת דמות מהחיים האמיתיים שתשמש כבלש בסדרה שלו. היה זה רעיון מקורי למדי, אם כי היו לו תקדימים. בארה"ב בסוף המאה ה-19 יצאו לאור סיפורים בחוברות בפרוטה המבוססים על דמות אמיתית כמו הבלש פינקרטון ואנשי חוק (ופושעים) מהמערב הפרוע ובהם איש המערב הידוע בופאלו ביל שחב את כל פרסומו לסיפורים הדמיוניים שכתב עליו סופר בשם נד בונטלין. אך מחוץ לארה"ב הייתה זאת תופעה נדירה. בן-ישראל חשב לאמץ אותה כאן בארץ ישראל ובראש ובראשונה מטעמים אידיאולוגיים: כדי להציג את גבורתו של היהודי מהישוב החדש.הדמות הראשונה שעלתה בדעתו היה ההרפתקן הידוע ירמיהו הלפרין, מראשי ארגון בית"ר, שהיה נערץ על הנוער הארץ הישראלי בגלל אומץ ליבו, אך זה, משום מה, אולי מתוך צניעות, סירב לו (דבר שקשה להאמין שמישהו כיום היה מעלה על דעתו לעשות).האדם השני שבן-ישראל חשב עליו היה דוד תדהר. הבלש תדהר עבד 6 שנים במשטרת פלשתינה והייתה לו הצלחה רבה בלכידת פושעים. ב-1926 אחרי שפרש מהמשטרה הבריטית (שאיתה הסתכסך, כנראה, מסיבות שונות), פתח תדהר את משרד החקירות הפרטי הראשון בארץ ישראל והיה ל'בלש העברי הראשון'. דוד תדהר היה הדמות המתאימה ביותר לצרכיו של בן-ישראל, דמות של גיבור חדש הידוע באומץ ליבו ובפעולותיו כשוטר וכבלש במשטרה הבריטית, דוגמה ל'יהודי הארץ ישראלי' החדש (תדהר היה יליד הארץ, פרוטו-"צבר") שאותו הוא יכול היה להציג, מבלי לאמץ מדי את דמיונו, כבלש שאין שני לו. והוא היה האדם ששמו שימש גושפנקה נגד הביקורת העוינת והצפויה.תדהר מצידו הבין שסדרה כזאת תעניק לו פרסום חינם ונתן מיד את הסכמתו. הסיפורים שכתב והוציא לאור בן-ישראל ב'ספריית הבלש', 28 חוברות שבועיות בנות 32 עמודים שבחזיתן התנוססה בגאון תמונתו של תדהר, זכו להצלחה רבה ונמכרו באלפי טפסים במחיר זול ביותר, 5 פרוטות (שווה ערך למנת גלידה וכוס סודה או לחצי מנה פלאפל), כך שהיו גם בהישג ידם של ילדים. חוברות אלה הפכו את תדהר לסלבריטאי ענק. מאוחר יותר סיפר שמאות נערים ונערות באו למשרדו רק כדי לראות את "שרלוק הולמס הישראלי " וגם מבוגרים הפריעו לשגרת חייו מאותה הסיבה. ברחוב אנשים היו מצביעים עליו בהערצה או עוקבים בעיניים מוקסמות אחרי הבלש המפורסם והגיבור הענק מהחוברות. החוברות עוררו עניין עצום בדמותו ובאישיותו של תדהר בקרב ציבור רחב ביותר שהיה צמא לקבל עליו כל פרט אפשרי .אבל לבסוף נמאס לתדהר נמאס מהסלבריטאיות והוא "נטש" את הסדרה. את מקומו כדמות גיבור הסיפורים תפס עוזרו לשעבר דוד אלמוג, שהופיע בחוברות הראשונות כ'ירמיהו', שהיה ה'בלש העברי השני' בארץ ישראל והפך גם הוא לסלבריטאי בעקבות הסיפורים שנכתבו בידיו האמונות של בן-ישראל, שכל קשר בינם ובין המציאות היה מקרי בהחלט. באופן מוזר גם לאלמוג התלווה עוזר בשם ירמיהו… [עפ"י מאמרו של אלי אשד]