הם אינם חוזרים

מאז היווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים במלחמת תש"ח התבססה המדיניות של ישראל על הציפייה והתקווה שעם השנים תצטמק הבעיה בלי שיהא צורך ממשי להתמודד עם הפליטים. הציפייה הזאת הייתה סבירה לשעתה, שכן מאז תחילת המאה ה-20 היו מיליוני פליטים באירופה ועשרות מיליוני פליטים באסיה. איש מהפליטים האלה לא זכה לשוב לביתו, ורק פליטים מעטים התיישבו מחדש בעקבות מדיניות מתוכננת. ברוב המקרים התפזרו הפליטים ובנו חיים חדשים בסביבות שנטו לקבלם.מדינת ישראל שאפה לכך שהפליטים הפלסטינים יקבלו פיצויים עבור רכושם הנטוש ויתיישבו במדינות ערב. עמדה זו הייתה מקובלת על דעת הקהל הישראלי, בפרט לאחר העלייה ההמונית של יהודים ממדינות ערב. העולם הערבי השתמש במצוקת הפליטים על מנת לגייס ביקורת נגד ישראל, אבל בירושלים עודדה הממשלה מדיניות של "הזנחה בלתי מזיקה" – בתקווה שהבעיה תיעלם, שכן בממשלה האמינו שכל התייחסות לבעיה רק תעצים את נוכחותה. הוגי דעות בעולם האקדמי ובעיתונות בארץ הפנימו גישה זו, ונושא הפליטים על שלל היבטיו לא זכה להתייחסות.כיום אנו מתקשים להבין את החלל שנפער במחקר בשל העדר ההתייחסות לנושא חשוב זה. ייתכן שהנושא היה כאוב מדי עבור הישראלים, מה גם שבאופן לא רשמי בעיית הפליטים הפלסטינים הייתה בגדר טאבו. לתחום בעייתי זה כיוונתי את שלי פריד והוא הרים את הכפפה בהתלהבות. הנושא סיקרן אותו וגם התאים לדעותיו הפוליטיות. בעיית הפליטים לא הייתה רק בעיה הומניטרית מדרגה הראשונה, היא הייתה גם מכשול לשלום, וייתכן שהבהרת המדיניות של ישראל הייתה מניבה תרומה כלשהי למציאת פתרון.רונלד צוויג, New York Universityספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט המרשימה שנעשתה בבית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב, של ד"ר שלי פריד (1964-2004) אשר נפטר בטרם עת ממחלה – חוקר צעיר ומבטיח בשמי האקדמיה הישראלית.