מאני לאנחנו : חרם כמגן התפתחות בתקופת החביון

ילדים אינם רעים, הם גם אינם אכזריים – הם ילדים מתפתחים. בספרה החדש מציגה חנה פישר גרפי גישה חדשנית אשר לפיה חרם ותופעות "רעות" וקשות אחרות, שמתרחשות בגילאים 9-11, הן הכרחיות ונובעות מההתפתחות בשלב החביון. חרם אינו "רעה חולה" בהכרח, וכמו כן אינו נובע מהצורך של ילדים להתעלל "בילד כאפות". חרם לא נובע מלקוּת של ילדים בקריאת מפות חברתיות או לחילופין מתכונות אישיות או גופניות לא אהובות על ילדים. חרם, על פי הגישה המוצגת בספר זה, משרת את ההתפתחות של כלל הילדים בכיתה. מחנכים, הורים ומבוגרים מתבצרים בעמדה ערכית אשר לפיה בגיל הזה עליהם לעודד את הילדים לעמוד על שלהם כנגד ה"מקובלים", לחזק את עמוד השדרה שלהם ולהפעיל שיקול דעת מול הלחץ החברתי. אולם עמדות אלה אינן מקדמות את התפתחות הילדים בגיל הזה, הן אף עשויות להפריע ולשבש את ההתפתחות בשלב החביון. בגיל הזה מתפתחות מיומנויות חברתיות קבוצתיות שהנן שונות בתכלית השינו ממיומנויות חברתיות בינאישיות שממשיכות להתפתח בגיל ההתבגרות, אך לא בשלב החביון. המחברת מראה כיצד המיומנות החברתית העיקרית המתפתחת בשלב החביון היא "זרימה קבוצתית", כלומר שילדים מצטרפים לזרימה עם הנורמות החברתיות, עם ההיררכיה החברתית ועם השאיפה הכיתתית לקראת עצמאות. בתוך כך מתפתח "העצמי-חברתי" האינטראפסיכי, ובתוך המסגרת הכוללת הזאת יש להבין את כלי החרם אשר מופעל כפעולת הגנה של הכלל על התהליך ההתפתחותי. בהתאם לתיאוריה ההתפתחותית פותחו בספר זה שני כלים שמלווים במחקר המאשש את יעילותם: שיטת ה"טיפול במעטפות" שניתנת כעזרה ראשונה לילדים דחויים חברתית; תוכנית התערבות כיתתית ("מאני לאנחנו") המסייעת לשיפור מצב סוציומטרי של כלל הילדים בכיתה, לשיפור הלכידות החברתית ולמניעת חרמות. בספר חובה זה לעוסקים בתחום (הורים ומורים) מובא בין השאר שיעור לדוגמא מתוכנית "מאני לאנחנו". מהכריכה האחורית