שובו של בן המקום

"הצילה נא את לבי מן הקדרוּת והבדידוּת הנוראות האלה," מתפללת יוּסטֵישה וַיי, היפהפייה בת התשע עשרה, "שלח לי אהבה גדולה מאֵי שם, ואם אַיִן מתה אנוכי." תשוקתה הגדולה היא להיות אהובה עד טירוף – האהבה היא בעיניה המשקה החריף האחד שיש בכוחו לגרש את הבדידות המכוססת את ימיה. האם היא עורגת להפשטה הקרויה אהבה לוהטת יותר מאשר לאוהב מסוים כלשהו? ובחבל ארץ שיושביו הם כפריים פשוטי עם החיים על עמל כפיהם, מי יכול להיות לה אוהב משני הגברים "בני התרבות" היחידים המזומנים לעירונית משכילה כמוה, שהובאה לגור שם על כורחה – דֵימוֹן ויילדיב, שבהדרת החן שבתנועתו יש ביטוי פנטומימי לחייו של מצודד נשים, או קְלים יובּרייט, בן המקום החוזר לשם מפּריס, בירת העולם התרבותי? ומה יהיו יחסיה עם שתי הנשים הנקלעות לחייה, הגברת יוברייט, אמו של קְלים, ותוֹמָסין אחייניתה, דודניתו של קְלים, זו שגבר שלישי, דיגוֹרי וֶן, אוהב אותה אהבה נכזבת אבל עזה ומתמדת ואצילית כל כך שהיא נעשית כוח מניע לסיפור.עוד דמות ראשית בסיפור, שתוֹמַס הַרדי, מגדולי הספרות האנגלית, משורר וצייר במילים של טבע ונופים, מפליא לתארה, היא בַר אֶגדוֹן, חבל הארץ הפראי רב ההוד, העומד בהתרסה בפני המחרשה וכל ניסיון לעבּדו, ואת התמורה האחרונה בפניו חולל רק מגע אצבעו של השינוי הגיאולוגי האחרון.