ניסים לארוחת בוקר

אמנות אחת אָמָּנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת;דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ נִדְמִים מְלֵאֵי תְּשׁוּקָהלְהֵאָבֵד, אָז הָאֲבֵדָה לֹא מְיָאֶשֶׁת. אַבְּדִי דְּבַר מָה כָּל יוֹם. וְאַל תִּהְיִי נִרְעֶשֶׁתמֵאָבְדַן מַפְתֵּחַ דַּלְתֵּךְ, שָׁעָה שֶׁחָמְקָה.אָמָּנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת. הִתְאַמְּנִי, אַבְּדִי עוֹד קְצָת, אַבְּדִי בְּקֶצֶב:כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת, וּלְאָן שֶׁנַּפְשֵׁךְ חָשְׁקָהלִנְסֹעַ. כָּל זֶה לֹא יוֹתִיר אוֹתָךְ נוֹאֶשֶׁת. אָבַד הַשָּׁעוֹן שֶׁל אִמִּי. וְתִרְאִי! בָּרֶשֶׁתנָפַל אַחֲרוֹן בָּתַּי הָאֲהוּבִים, סְתָם כָּךְ.אָמָּנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת. אִבַּדְתִּי שְׁתֵּי עָרִים נִפְלָאוֹת. גַּם יַבֶּשֶׁת,כַּמָּה מַמְלָכוֹת, שְׁנֵי נְהָרוֹת, אֶרֶץ יְרֻקָּה.הֵם חֲסֵרִים לִי, אֲבָל אֵינֶנִּי מְיֹאֶשֶׁת. – אֲפִלּוּ לְאַבֵּד אוֹתָךְ (נִימַת צְחוֹקֵךְ לוֹחֶשֶׁתאֲהוּבָה) אֵין מָה לְשַׁקֵּר. זוֹ אֱמֶת בְּדוּקָהאָמָּנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁתגַּם כְּשֶׁאַתְּ כִּמְעַט (כִּתְבִי זֹאת!) כִּמְעַט מְיֹאֶשֶׁת.