דיו ודופמין

הוא ספר שיריו הרביעי של המשורר תומר קליין ובו מוצג שילוב של נושאים וסגנונות. בספר זה ממשיך המשורר את סגנונו הייחודי בשירה ארספואטית, אולם הוא גם מפתח את הסגנון ומעבה את הנופך של ההסתכלות אחורנית, אל העבר. לצד תכונה זו, בולטים בספר זה גם שירי האהבה על כל מופעיה: אהבה רומנטית, אהבה לכתיבה, אהבה לחיים, אהבה לילדים ועוד. מעל לכל אלה, קיימת גם חיבתו האישית של המשורר למדע, וחיבה זו מוצאת את דרכה אל השירים באמצעות תיאורים מיוחדים הקושרים בין הרגש לתבונה. ניכרת גם רגישותו העמוקה של המשורר ומקצוענותו במלאכת התיאורים והדימויים. תכונה זו מולידה לאורך הספר שורות להטוטניות ושנונות.