אימהות עם עגלות

מה כבר יכול להתרחש בגינה שכונתית קטנה? כלום. הכול. לפנינו כתם ירוק וצנוע, אחד מיני עשרות כתמים דומים בעיר. אין המקום מכוער במיוחד, ואינו מצטיין בשום דבר שניתן להצביע עליו. שטח מעבר, ניקוז של ילדים אקראיים משחקים. ובייחוד – מקום המפגש של אחד המעמדות הנחותים בתולדות הספרות המודרנית ובשיח החברתי בכלל: אימהות עם עגלות. דמותנו נמצאת עמוק במסלול האימהוּת: מנסה לנווט בתוך חייה הרווים, מחפשת וכותבת פרגמנטים של זמן שהיא גונבת מהיומיום המקוטע שלה: מקצב הספר כמקצב החיים. מן הגינה פורצים זיכרונותיה של הדמות אל דמויות נוספות – אמא, סבתות, חברות, גם זיכרונות ממדינות שונות, וזמנים שונים. היא פוקדת את הגינה, ולכן, אל סיפורה מסתננים דיאלוגים של אימהות אחרות עם עגלות אחרות. על מה הן מדברות? חולמות?, מה הן מסתירות? המחברת חובשת את כובע המציצנית, הבלשית האורבנית. היא מפענחת את הקוד הגנטי של הזמן הזה, כי הגינה משמשת מיקרוקוסמוס של העולם. הרבה דובר בעשור האחרון על מגדר, על פמיניזם, על השמעת קולות שהושתקו, כאלה שלא התייחסו אליהם. לא נותנת הרצאה על נושאים אלה, אלא מנצחת על שלל קולות אנונימיים, מפגישה אותם עם קיומה, בפוליפוניה הזאת נולדת נובלה שופעת טריות, המביאה בשורה של רעננות.