עד מוות

במבט ראשון נדמה שאין מכנה משותף בין האציל גיום די-טורון, גיבור הנובלה עד מוות, היוצא למסע צלב מאבניון לירושלים בשנת 1096, לבין המרצה הקשיש שרגא אונגר, הנואם על יהדות רוסיה בנובלה אהבה מאוחרת. בהדרגה מתחוור ששני הגברים הגלמודים הללו מונעים על-ידי אובססיה; קנאים אחוזי דיבוק, שיגיעו לסוף המסע מבלי להשיג את מטרתם. עד מוות ראתה אור לראשונה בשנת 1969 ונחשבת לקלאסיקה של הספרות העברית. עמוס עוז מתאר קבוצת צלבנים הזויה באירופה של ימי הביניים, הטובחת ביהודים שנקרים על דרכה. מנהיג החבורה מבקש לגאול את נפשו המסוכסכת, אך זורע מוות והרס סביבו. אהבה מאוחרת פורסמה ב-1970, ועיקרה מונולוג של מרצה מטעם הוועד הפועל, לא אהוב ולא נאהב, כדבריו, המתריע מפני הבולשביקים והאנטישמיות וקורא למסע נקמה של הכוח היהודי. אפשר שהנובלות הן שני צדדים של אותו מטבע - שנאת ה"אחר", חיפוש אחר גאולה או פנאטיות לשמה.עד מוות נתפס עם הופעתו כאלגוריה לשואה. אך הדברים נכתבו לפני מלחמת יום כיפור ובטרם אירע כאן רצח פוליטי, ונוכח המתרחש כיום - נראים רלוונטיים מתמיד. עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות, הסופר הישראלי המוכר והנקרא ביותר בעולם, זכה בפרסים ספרותיים בינלאומיים רבים, ובהם פרס גתה, פרס היינה ופרס נסיך אסטוריאס. ספריו תורגומו לשלושים ושבע שפות