מותרות

רגע לפני שהיא נכנסת למקלחת, מפרסמת גיבורת מותרות פוסט בפייסבוק. וככה היא כותבת:יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה. כתבו לי. ניפגש. אני צריכה אוויר. מצופים. פרופורציות. גלגלי הצלה. סיפורים. לא של גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן. לא מאוהבות בזוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים. לא שעושות חגים כולם יחד כי נשארו משפחה. מפרגנת לכן מכל הלב ומקנאה בכן משורשי השיער ועד קצות הבהונות, אבל עכשיו צריכה רק שבורות, מרוסקות ואומללות עם עדיפות ברורה לבנות גילי. אם אתן פה, אתן יודעות למה אני מתכוונת. כשהיא יוצאת מהמקלחת מחכים לה אלפי לייקים ומאות נשים שרוצות לספר לה את הסיפור שלהן. היא בוחרת שבע, מאזינה לסיפור של כל אחת מהן ודרכו מספרת ברמזים ובשברי משפטים גם את הסיפור שלה.  יעל משאלי היתה שם ושרדה כדי לחשוב ולכתוב על זה כמו שרק היא יודעת לכתוב. היא לא עושה הנחות ולא מחפשת מה הלֶקח ואיפה הטעות ומה אפשר ללמוד מכל זה. היא שולחת את הגיבורה שלה, אריאלה, להקשיב בלב פתוח לנשים שפנו אליה בפייסבוק ולא לשפוט אותן, לא לחנך אותן, ולא להגיד להן שהכול לטובה. אה, ובסוף הספר יש גם מונולוג אחד של גבר.  הסיפורים האישיים מאוד האלה הם הסיפורים של כולנו, הנשים והאנשים, הנשואים והגרושים, הנשואות והגרושות. אלה טקסטים על אהבה ועל כאב ועל תשוקה ועל עייפות ועל שקרים ואמת, והם מבריקים וחפים מכל מניפולציה וקישוטים רומנטיים. הוא הרומן השישי של , מחברת רבי־מכר, כלת פרס היצירה לספרות עברית (תשס"ז). קדמו לו כרת, שעשני כרצונו, אישה אל אחותה, רק בוקר קיץ לכאורה, בניין שלם, כניסות א-ה וספרי ילדים. , 1960, אמא לשבעה וסבתא לבלי עין רעה טפו טפו טפו...