בואי ציפורים

"אם מישהו מביט בה עוטפת כיכר לחם בנייר מרשרש במאפיה  שלה, הוא עשוי לחשוב שניצבת מולו אישה הרפתקנית, בעלת ביטחון עצמי ונטולת עכבות. חבורת הצמידים המקרקשים שעל מפרק כף ידה ושערה הפרוע משווים לה מראה תזזיתי, מפוזר. חולצתה בעלת מפתח עמוק וכתפיה חשופות, חיתוך הדיבור מהיר, קומתה זקופה. אבל מבט נוסף יגלה שמי שהיתה פעם צעירה בעיר רחוקה ופראית עומדת כעת מעט דהויה מאחורי דלפק מקומח, יש לה בטן גדולה, משימות רבות להשלים ומועקה."למיכאלה, גיבורת , יש "הכול", אבל שמחת החיים חומקת ממנה אל בולעני השגרה.בניסיון אחרון להעניק לעצמה את עצמה היא מנערת את כבלי ה"צריך" וה"בסדר", בוחנת את נישואיה, את המילים החסרות, המיניות החפה מתשוקה, ואת הסודות שמותירים מִרווח קר של אכזבה בינה ובין החיים. בתנועת הניסיון הזה היא נודדת אל אהבתה למוזיקאי אירי ולאישה הפרועה והחופשית שהיתה פעם בחברתו. האם תוכל שוב להיות נאמנה לעצמה בתוך נישואיה?זהו רומן על משבר ועל התעוררות, על קשר ועל בדידות. הוא כתוב בתנופה מרשימה ונקרא בהנאה עצומה בזכות הגיבורה שובת הלב המתוארת לעילא, ובזכות יפי תיאוריה של .  עומר ברקהשלימה לימודי תיאטרון בבית הספר למשחק של לי שטרסברג בניו יורק, השתתפה בהפקות תיאטרון מחול ואומנות רב־תחומית באוף ברודוויי. בעלת תואר ראשון בחינוך והוראת מחול. ביימה וקידמה פרויקט תיאטרון קהילתי עם אסירי עולם בכלא איילון, וכיום בעלת מרחב האופנה הנשי ״שמונה״ בבית יצחק. נשואה ואמא לשלושה. סקרנית ואוהבת אדם. הוא ספרה הראשון.