ימיו האחרונים של סטפן צווייג

"העולם של שפתִי חרב ומולדתי הרוחנית התאבדה."סטפן צווייג, מתוך מכתב ההתאבדותבפברואר 1942, בעיירה נידחת סמוך לריו דה ז'נירו, התאבד סטפן צווייג – מאנשי הרוח הנערצים ביותר באירופה ומחוצה לה, והסופר המצליח והמתורגם ביותר של זמנו. מה גרם לו לשים קץ לחייו כשהוא בשיא תהילתו, ולשכנע את אשתו הצעירה להצטרף אליו? מדוע עשה זאת דווקא אחרי שהגיע למקום מבטחים, מקץ נדודים ארוכים בחיפוש אחר מפלט מן האסון שהמיטה עליו מולדתו האהובה, אוסטריה?הסופר הצרפתי מתאר כאן, דרך תודעותיהם של צווייג ואשתו לוטה, את הדרמה המרתקת של החודשים האחרונים בחייהם. הידיעות על המתרחש באירופה רודפות אותם עד לביתם החדש בברזיל, ועמן הגעגועים ליקיריהם ולידידי הסופר החיים והמתים – יוזף רוֹת, זיגמונד פרויד, ז'ול רומן ועוד... ברקע מרחפת כל העת קנאתה של לוטה בפרידריקה, האישה הראשונה והנאהבת תמיד.הוא סיפור של אהבה, ייאוש וגם יצירה: דווקא מתוך המשבר הנפשי העמוק מסיים צווייג בקדחתנות את כתיבת יצירת המופת שלו, , צוואתו הרוחנית המספרת על אירופה שהייתה ושנחרבה.