ג’ינג’י 58 שוד קפת הצדקה

”אָז מָה הַצַּעַד הַבָּא שֶׁלָּנוּ?” יָאִיר שָאַל כְּשֶׁהִגַּעְנוּ אֶל הַבַּיִת שֶׁל שָׂגִית. ”נִרְאֶה לִי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּרֵרָה, נִהְיֶה חַיָּבִים לָצֵאת לְמַעֲקָב,” הֵשַׁבְתִּי לוֹ. ”מַעֲקָב א ַחֲרֵי דָּנָה?” יָאִיר שָׁאַל. ”לֹא,” אָמַרְתִּי, ”מַעֲקָב אַחֲרֵי קֻפַּת הַצְּדָקָה שֶׁל בֵּית־הַכְּנֶסֶת.” ”אֵיךְ עוֹקְבִים אַחֲרֵי קֻפַּת צְדָקָה?” יָאִיר צָחַק. עָצַרְתִּי וְנִשְׁעַנְתִּי עַל גָּדֵר הַבַּיִת. ”מָחָר בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר תִּהְיֶה כָּאן,” הִצְבַּעְתִּי עַל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ עָמַדְנוּ. ”אֲנַחְנוּ כְּבָר נִמְצָא מָקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ אֶפְשָׁר לְתַצְפֵּת עַל קֻפַּת הַצְּדָקָה.” הַפַּעַם הָיִיתִי סָנֶגוֹר שֶׁל דָּנָה פִישְמַן. כֵּן, בְּחַיַּי. אֲבָל רֶגַע, אִם הִיא מְסַפֶּרֶת עָלֵינוּ דְּבָרִים טוֹבִים, הַאִם זֶה אוֹמֵר שֶׁהִיא לֹא גַּיִס־חֲמִישִׁי?