אידיוט 2 כר’

אם יכפה על מישהו להכין רשימה של עשרת הרומאנים הגדולים של כל הזמנים - יתפוס דוסטוייבסקי, מן הסתם, שליש מן הרשימה. מבין ששת הרומאנים הגדולים שכתב דוסטוייבסקי בין השנים 1866 ל1880-, ’אידיוט’ (שנכתב שנתיי ם אחרי ’החטא ועונשו’) הוא אחד המועמדים הוודאיים לרשימה בלתי-אפשרית כזאת. את חידתו של הנסיך מישקין לא פתר דוסטוייבסקי לעצמו גם כשהגיע לכתיבת הכרך השני. הוא הבין שמאמציו מיותרים, וכי את תהליך החיפוש שלו עליו להעביר גם לקוראיו, כי החידה היא טבעו של הנסיך: ”הנסיך כספינקס”, הוא כותב במחברת הטיוטות. מישקין אינו נוקט שום עמדה בחיים שעשויה להגדיר את התנהגותו ולהגביל את אנושיותו הטהורה. התנהגויותיו הן בלתי-עקביות ואקסצנטריית בתכלית. למשל: האחווה המוזרה שלו עם יריבו, המאיים על חייו ורוצח את האשה האהובה עליו. אין הוא יכול להיכנס כליל לחיים, או לקבל איזו מוגדרות שתגביל את אישיותו, אבל דווקא משום כך הוא מפליא לחדור אל מעמקי ישותם של הסובבים אותו. התנהגותו ואישיותו של מישקין הן תמיד כאילו לא-במקום, ובכך הוא ”אידיוט” גמור. לעומתו - הגיבורה הנשית של הרומאן, נסטאסיה פיליפובנה, היא ”מטורפת”. והנה, מסביב לשתי דמויות חריגות אלה, כל העולם נעשה עולם הפוך. כל מצב משנה את משמעותו, ואקלים קרנבאלי-פנטסטי אופף את הכל. ’אידיוט’ רואה אור בספריה החדשה בתרגומה החדש, המצויין, של נילי מירסקי, והוא נדבך נוסף במיפעל שלה, של הבאת הקלסיקה הרוסית לספרות העברית בת-זמננו.