שנת הגנן

קארל צ’אפק (1890 - 1938) היה אחד מגדולי הסופרים הצ’כים במאה העשרים. צ’אפק כתב סיפורים, רומנים מחזות, סיפרי מסע, מאמרים ופיליטונים. כאחד מחלוצי ספרותת המדע הבדיוני, צ’אפק (או לטענתו אחיו יוסף) היה האחר אי להמצאת המילה ’רובוט’. מתוך הספר, איך נוצר גנן: ’גנן לא נולד מייחור, מזרע, מבצל או מפקעת, כמו שנדמה, אלא נוצר מניסיון, מן הסביבה ומתנאי הטבע. כל עוד הייתי ילד קטן, היה לי יחס מרדני ואף זדוני לגינת אבי, מפני שנאסר עלי לדרוך על הערוגות ולקטוף פרי לא בשל. כך גם נאסר על אדם הראשון לדרוך על הערוגות בגן עדן ולקטוף פירות מעץ הדעת מפני שעדיין לא היו בשלים. אלא שאדם הראשון - בדיוק כמונו, הילדים - קטף פרי בוסר ולכן גורש מגן העדן. מאז פרי הדעת תמיד היה ויהיה בוסר.’ כל עוד האדם בלבלוב נעוריו, הוא מניח שפרח זה מה שתוקעים בדש המעיל או מעניקים לבחורה. חסרה לו ההבנה האמיתית שפרח הוא משהו שחורף, שעודרים ומזבלים ושותלים ומעבירים וגוזמים וקושרים ופוטרים מעשבים שוטים ומעלים יבשים ומכנימות ומקימחון. במקום לעדר ערוגות, רודף העלם אחרי בחורות, מפגין את שאפתנותו, נהנה מפירות החיים שלא הוא הצמיח, ובכלל התנהגותו הרסנית למדי. דרוש גיל מסוים, הייתי אומר דרושה אבהות מסוימת, כדי שאדם יהפוך לגנן חובב. נוסף על זה דרושה לו גם גינה משלו. בדרך כלל הוא פונה קודם כול לגנן מקצועי, ומניח שבתום יום העבודה שלו הוא ייגש ויביט בגינה וישמח למראה הפריחה ויאזין לציוץ הציפורים. יום אחד קורה לו הדבר והוא שותל במו ידיו פרח. לי למשל זה קרה עם חיעד. אותה שעה, דרך סדק בציפורן או משהו דומה לזה, חודרת לגופו מעט אדמה וגורמת לו לסוג של הרעלה או דלקת. בקיצור, כך הופך אדם לגנן שרוף. רק נתפסה הציפורן וכבר נלכדה הציפור כולה. במקרים אחרים נוצר גנן בדרך של הדבקה משכניו. הוא רואה איך אצל השכן גדלה, בואו נאמר, ציפורן צפופה ואומר לעצמו: לעזאזל, למה שלא תפרח אחת כזאת גם אצלי? ועוד נראה אם שלי לא תהיה יפה אפילו יותר! - מן ההתחלות האלה מתמכר הגנן עוד ועוד לתשוקה שהתעוררה בו, ניזונה מהצלחות נוספות ומלובה על ידי כישלונות נוספים. עולה בו תאוות האספנות, שדוחפת אותו לגדל את הכול לפי סדר האלף-בית, מאאירה ועד תריסנית. בשלב מאוחר יותר מתפתח בו להט ההתמחות שיכול להפוך אדם שפוי לאיש ורדים או לאיש דליות או לסוג אחר של משוגע לדבר. אחרים מתמכרים לתאוות האמנות ולא מפסיקים לשנות, לסדר ולעצב מחדש את גינתם. הם משלבים צבעים, מעתיקים גושי צמחים ממקום למקום ומונעים על ידי מה שמכונה לבטי יצירה. אל לאיש לחשוב שגננות אמיתית היא פעולה פסטורלית או שעה יפה להרהורים. זו תשוקה שלא באה על סיפוקה, כמו כל דבר שאדם יסודי משקיע בו את מרב מרצו. ועוד אומר לכם איך אפשר לזהות גנן אמיתי. ’אתם חייבים לבוא אלי,’ הוא אומר, ’אני מוכרח להראות לכם את הגינה שלי.” אם אתם אכן באים, כדי לשמח את לבו, מקבל את פניכם ישבנו המבצבץ אי שם בין הרב-שנתיים. ’אני בא מיד,’ הוא אומר מעבר לכתפו, ’רק אגמור לשתול את זה כאן.’ ואתם עונים ברוב חביבות, ’אל תפריע לעצמך.’ אחרי זמן-מה, משגמר כנראה לשתול, הוא מתיישר, מברך אתכם בלחיצת יד מלכלכת, וכשהוא קורן כולו הכנסת אורחים, מוסיף ואומר, ’אז בואו לראות. זאת אמנם גינה קטנה, אבל... רק רגע,’ הוא פולט ומתכופף מעל ערוגה כדי לנכש איזה עשב שוטה. ’אז בואו. אני אראה לכם את הדיאנתוס מוזאלאה, משהו מיוחד. לעזאזל, כאן שכחתי לתחח.” הוא אומר, ומתחיל לנבור באדמה וכעבור רבע שעה מתרומם שוב. ’אהה,’הוא אומר, ’אני רציתי להראות לכם את קמפנלה וילסון. זו הפעמונית הכי יפה שאי פעם... חכו רק רגע, כאן אני צריך לקשור את הדרבנית.’אחרי שקשר את הדרבנית, הוא נזכר, ’נכון, אתם רוצים לראות את מקור החסידה. רגע,’ הוא ממלמל, ’אני רק אעביר מכאן את האסתר, פה אין לו מספיק מקום.’ לפיכך אתם עוזבים על קצות האצבעות, משאירים את ישבנו מבצבץ בין הרב-שנתיים. כאשר אתם שוב נתקלים בו, הוא אומר, ’אתם ח י י ב י ם לבוא אלי, פורח לי ורד פרנה, דבר כזה עוד לא ראיתם. אז תבואו? אבל בטוח!’ נו, טוב, נלך אליו לראות כיצד חולפת השנה.