הנשים של אבא

כשהיה בן שבע בילה מאיר חמישה חודשים ארוכים עם אביו, משורר שחי בשולי הבוהמה של תל אביב של שנות השישים. אמו נטשה את שניהם ונסעה לארצות הברית, והוא נגרר עם אביו מבית קפה אחד למשנהו, מדירה ארעית אחת לאחרת , מאישה לאישה, עד לחיים שמוטב שילד יהיה עד להם. עד שלילה אחד מתרחש אירוע נורא ממה שמסוגל מוחו לעכל, והוא נשלח אל אמו ומתבשר על מות אביו. עשרים ושלוש שנים לאחר מכן נודע לו שאביו חי, והזיכרונות שנקברו עם הידיעה על מותו פורצים אל תודעתו והוא אנוס לעשות בהם סדר, לפענח את חייו שלו, את יחסיו עם הוריו, ולנסות לברר, מתוך המקטעים שקלט ומן העדויות שהוא אוסף, את האמת בדבר אירועי אותו הלילה. ב”הנשים של אבא”, הממוקד כולו בתעתועיו, ואולי דווקא בהימנותו האכזרית, של הזיכרון האנושי, מתגלה במלוא עוצמתה יכולתה של ליברכט לשרטט יחסי אנוש מורכבים, על אפלוליותם וצדם המואר.