ילדה

זוכה פרס ספיר לשנת 2005 !! קראה התרגשה ואהבה אדיבה גפן ”הן תמיד היו אתי, הכינים שלי.” במילים אלו נפתח ספרה המרגש - כובש- חכם- מצחיק - מקומם - ילדה שמאמינה שככה זה בעולם. עולם בו בני אדם מתגרדים , לא צוחקים, מתחבאים מאור השמש ועל גופם מצויירים מספרים משונים. . זהו סיפור על ילדה אחת שגרה בפולניה ושיום אחד, בלי שהיא מבינה למה - הפכה לפליטה, לנרדפת, למבוקשת שכל הרייך השלישי היה בעקבותיה. ילדה אחת סקרנית שהוחבאה בכפר, במקומות מסתור ושחיות המחמד במקום בו היא מתחבאת עם הוריה היו עכברים וכיני גוף. אלונה, בדרך כלל סופרת ומאיירת ספרי ילדים מחוננת שתקה שנים רבות, אצרה את סיפורה המדהים ועכשיו, היא מקשיבה למה שהילדה הקטנה אלונה מספרת, מניחה לה לחזור דרכה לילדותה בה עכברים וספרים היו חבריה, לעולם הזוי מטורף ובו ילדה אחת קטנה שרדה את האימה. אלונה מספרת ומספרת ואני מתמסרת לקולה של המספרת. לפעמים היא הילדה ולפעמים אישה שבגרה ומביטה לאחור והקוראים מהלכים בין השורות, לצידה של הילדה, רתוקים לסיפוריה, מנסים לשלוח אליה יד, ללטף, לחזק, למחות על הרשע אליו היא נקלעה. הילדה הזאת היא אלונה, בת יחידה להורים ששרדו את מלחמת העולם השניה וחילצו את הילדה משם. הם מצאו מקלט בבית משפחת יוזק, הנגר האלכוהוליסט שהיו מוכנים להסתכן למענם אלא שהתנאי היה ”בלי ילדים” ואלונה הילדה בת הארבע הועברה לכפר על ידי סרסורית הצלה הניה סרמט, שלמען בצע כסף הייתה מוכנה גם להציל יהודים, ובאותה קלות גם להסגירם. אלא שהכסף אזל, וגם שיני הזהב של אימא ששימשו בכרטיס אשראי זמני לא עזרו יותר, והניה, באיזה התקף רחמים לא צפוי, לא זרקה את הילדה כמו שנהגה ליד שערי הגיטו אלא החזירה אותה למחבוא, להוריה. ואימא מספרת, והילדה מקשיבה ואלונה הבוגרת מניחה שוב לילדה לצאת מהמחבוא ולספר לנו על ילדה אחת סקרנית שמציירת ומספרת. ”ילדה” אינו רק ספר שואה. הוא ספר אנושי מצמרר מכאיב ובאותה מידה אופטימי ומצחיק. זהו ספר על ילדה אחת. ילדה שמנסה להבין ולא מצליחה. מצחיקה- עצובה, מליאת דמיון ובעיקר לא כועסת, לא מאשימה, רק מספרת ומספרת, והקורא מוזמן למסע שנע בין הבלתי נתפש, ללא יאומן. וכשהיא מסיימת את הספר כשהיא והוריה בשערי מדינת היהודים הנבנית, וברור לנו שמתחיל סיפור חדש שאלי עוד יסופר. מומלץ ביותר.