מארז תישארי איתי

בניסיון נואש אחרון להציל את מיה בת התשע־עשרה מעצמה, היא מועברת אל אוניברסיטת דולור, מוסד לימודי לעבריינים צעירים, בבריטניה, שבו מתגוררים נערים מתבגרים אכזריים ומסוכנים, שראו את המוסד הפרטי כמגרש המשחקים האישי שלהם. למיה לא אכפת. על מנת שיהיה לה אכפת, צריכים להיות לה רגשות. היא תוריד את הראש, תתעלם מכולם, ותעבור את השנתיים הבאות בלי מאמץ. אבל היא מעולם לא צפתה את אוֹלִי מאסטרס. בעל עיניים ירוקות, קעקועים וקול של משורר. מהר מאוד היא נמשכת אליו. אבל בשל הנטיות הפסיכותיות שלה, היא יודעת שזה יכול להסתיים באחת משתי דרכים – או שהוא יהיה זה שישחרר אותה מעברה, או שהיא תהיה זאת שתהרוס אותו.  תשכחו את כל מה שחשבתם שאתם יודעים. לעזאזל, אני אפילו לא מכיר את עצמי יותר. נעדרתי שבעה חודשים, רק כדי לחזור ולעבור כל מבחן אפשרי. אומרים שצריך להחזיק את האויבים שלך קרוב, והשדים שלי קידמו אותי בברכה בזרועות פתוחות. הנפילה שלי היא רע הכרחי. אבל מיה היא המטרה שלי. לפני שבעה חודשים, אוֹלִי נכנע לאפלה, ונטש אותי תוך כדי התהליך. הוא פשט ממני את החומות, רק כדי להשאיר אותי חסרת הגנה. עכשיו הוא חזר, יחד עם כמה פנים חדשות ומכשולים חדשים שעומדים בדרכנו. הוא אומר לי לא לבטוח באף אחד. אפילו לא בו. איך אני אמורה להיות חזקה בשביל שנינו כשאני מאבדת את אחיזתי? "רק תישארי איתי, מיה. "גם כשאתה לא כאן?" "במיוחד כשאני לא כאן." . זה היה כל כך קרוב, עד שטעמתי את זה – החופש. אבל הדבר היחיד שיכולתי לטעום עכשיו היה הסוף. במשך השנתיים האחרונות, נתתי לכל הכוחות שמבחוץ לנהל את חיי, את רגשותיי, את ראשי. הרשיתי לכולם לשלוט בשאלה מה יהיה העונש שלי על כל הדברים הרעים שעשיתי. נבחנתי ולמדתי את הלקח שלי. שילמתי את חובותיי וסבלתי מספיק זמן. משום שבסופו של דבר, גם  מי שקוללה בעבר, ראויה לאושר.. אינספור פעמים שאלתי את עצמי את השאלה "כמה רחוק תהיה מוכן ללכת?" אבל מעולם, אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר, לא חשבתי שאחזור אחורה בזמן, וארדוף אחר רוחות רפאים מהעבר עבור הסיכוי להציל את עתידנו. לכן, מבחינתי, אין שום גבולות כרגע. אני אחצה את הזמן, את העולם ואת ערכי המוסר שלי. כן, אפילו אבגוד בעצמי. אז בתשובה לשאלה כמה רחוק אהיה מוכן ללכת, אני משיב שהתשובה לכך תמיד הייתה פשוטה. אני אלך נצח, ועוד יום מעבר לעצב.