המשא הזה גדול עליי

הסיפור הזה אינו שלי. הוא אינו שלי במובן שאינני יכולה להשאיר אותו רק אצלי. הוא נכתב עבורם, עבור הלוחמים שאיבדו חברים לקרב, עבור המשפחות השכולות, עבור תומכי הלחימה שחוו את הכול מהצד ועבור מדינה שעדיין מתקיימת לצד טראומה מתמשכת. במטרה שיזכרו את המחיר היקר שטובי בנינו שילמו, שיכבדו, וידעו שיש דרך החוצה מהטראומה והכאב העמוק ביותר. המסע לא נגמר כאן. ספר זה נולד אחרי מבצע ״צוק איתן״, כאשר שפכתי את כל הזכרונות שלי לתוך הדפים מתוך פחד שאשכח את מה שקרה. העליתי על הכתב את כל מה שחוויתי במהלך המבצע מתוך נקודת מבט של דרג ב, בתור מדריכת כושר ביחידת אגוז. אני מתארת את הימים שקדמו למבצע, את הכניסה הקרקעית לעזה ואת הפצע העמוק שנפער בליבי ובלב כל מי שהיה סביבי בתום המבצע. בד בבד אני חושפת את העולם הפנימי שלי, עולמה של מריה, את המחשבות והתהיות העמוקות ביותר שהיו לי אי אז בגיל 20. במהלך המבצע ואחריו איבדתי חברים קרובים מהיחידה ומהבית, חברים שהשאירו בי חותם עמוק. זו הייתה חוויה מטלטלת עבורי שריסקה אותי וערערה את האמונה שלי. בספר זה אני מתארת את גבורתם של הלוחמים אותם אימנתי, ואת הכאב העז באובדן חברים למען הגנה על המולדת. אני מספרת על דעות שהתרסקו, על אמונות שנכשלו אבל גם על התקומה שלא איחרה לבוא. במשך תשעה חודשים לאחר המבצע, התגוררתי בשבדיה ועברתי תהליך ריפוי ייחודי. הרחק מכל רעשי הפגזים, היירוטים והאזעקות מצאתי את עצמי לפתע שומעת את מחשבותיי שניסיתי לקבור. חשפתי לאט לאט את הפצע האישי שלי, פצע שחשבתי שלעולם לא יגליד. בעקבות מפגשים פנים מול פנים עם האויב, עם פליטים מעזה, עבודה עם צוענים מרומניה ועל ידי עמידה לצד האמת בעבור ישראל, השכבות החלו להתקלף מעליי, המשא החל ליפול והפצע החל להירפא – לא בזכות העבודה הקשה שלי אלא הודות לכניעה שלי, לכוח הגדול ממני.