גברת ורבורג

"עד שמשפחת סירקין קנתה את הדירה מולנו, לא היה לי סיפור משפחתי." כך פותחת המְספרת נטולת השם, היא גברת ורבורג, את הרומן החדש של עירית לינור, אחת הסופרות האהובות בישראל ומחברת רבי המכר "שירת הסירנה", "שתי שלגיות" ו"בנות בראון". בקול מפוכח, שנון וחודר, מגוללת לינור את וידויה של אישה תל אביבית נשואה, עורכת דין לענייני גירושים ואֵם לשני בנים, שבוחנת את קשרי האהבה הלא–יציבים בחייה.עד גיל אחת–עשרה, מנהלת הגיבורה חיים שגרתיים: אב שתלטן, אם עקרת בית כנועה שפוחדת ומתעבת בשתיקה את בעלה, אח גדול אוהב אבל מעצבן, ומגורים בדירה נטולת ייחוד בלב תל אביב. הכול משתנה כשמשפחת סירקין המוצלחת והיפה עוברת להתגורר בדלת ממול, ואמה של הגיבורה מחליטה למרוד בבעלה ולאמץ מעט מהלכותיהם של הסירקינים. מאותו הרגע נזרעים זרעי הפורענות, וזו לא מאחרת להגיע.כאישה צעירה ויפה, אך עדיין מופנמת ובודדה, גיבורת הרומן מתקשה להבין את מי ראוי לאהוב, וכיצד. הגברים שסביבה - אביה חומד הנשים, אחיה עמוס הבוטה, חברו–שותפו אריה (שמצטיין גם הוא בגסות רוח), והשכן השתקן והאדיש הלל - מציגים בפניה מסתורין גברי בלתי מפוענח. לכן, כשהיא מתאהבת סוף–סוף עד מעל לראש, ובגבר הכי פחות צפוי, האדמה נשמטת מתחת לרגליה. את הסיפור של גברת ורבורג אי–אפשר להפסיק לקרוא. הוא מסופר תוך שליטה יוצאת דופן בשפה, וביכולת וירטואוזית לגלגל עלילה. הוא משובץ בדיאלוגים מדויקים, מושחזים וחד–פעמיים, והוא מלא בדמויות בלתי נשכחות מתוך קרקס השקרים הבורגני של ישראל. עירית לינור היא לא רק מספרת גדולה, היא גם פורשת שכבת עומק שמתמודדת עם חוסר התכלית שבחיפוש אחרי סיבתיות פסיכולוגית כהסבר לכל אירוע, ומפנה מבט אכזרי וחומל אל הפער שבין חיי היום–יום לבין הזיות על אהבה נצחית ומושלמת. היא מלווה את הגיבורה שלה ואת הקוראים בחיפוש אחר תשובה לחידה הרומנטית הגדולה מכולן: לָמה אנחנו אוהבים את מי שאנחנו אוהבים, ואיך נוכל לדעת שאוהבים אותנו בחזרה. היא סופרת, תסריטאית ובמאית. היא הוציאה עד כה חמישה ספרים שזכו להצלחה: "שירת הסירנה" (זמורה־ביתן, 1991 ), "שתי שלגיות" (זמורה־ביתן, 1993), "הבלונדינית הסודית" (זמורה־ביתן, 1995), "הסנדלרית" (קשת, 1997)  ו"בנות בראון" (קשת, 2002) בעברה כעיתונאית, פירסמה טורים אישיים ב"חדשות" וב"הארץ". ומאז 1998 היא מגישה את תוכנית הרדיו “המילה האחרונה" שמשודרת בגלי צה"ל. במהלך השנים כתבה תסריטים לקולנוע (“חתולות הרעם", “שירת הסירנה"), וכתבה וביימה את סדרות הטלוויזיה “בנות בראון", “משמורת" ו"מה שנחוץ לרווק". לינור תירגמה את הקלאסיקות האנגליות: “ניקולאס ניקלבי" מאת צ'רלס דיקנס (אחוזת בית, 2005) ו"גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן (כתר, 2009). על עבודתה זכתה בפרסים, בהם פרס “נעמת" לשנת 1993 (על הישגיה הספרותיים) ופרס פסטיבל ירושלים (על “בנות בראון", סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר לשנת 2001). עירית לינור נולדה, גדלה ומתגוררת בתל אביב.