ליאורה

לאחר שפרשה לגמלאות מגשימה ליאורה, אישה נשואה, אם, ואחות במקצועה, חלום ישן – לצייר. באמצעות הציור היא מספרת את סיפור חייה וחייהם של עוד שישה, חבורה שהתלכדה בימים שבילו יחדיו בגן הילדים באחת הקריות סמוך לחיפה, אי-שם בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים, ועד היום. יותר משישים שנה חלפו מאז וכולם עדיין שלובים זה בחייו של זה, עוזרים זה לזה בשעת צורך, שותפים לשמחות ולכאבים, תומכים ומסייעים, מעורבים ומתערבים – כפקעת צמר שלא נגללה כראוי והיא מלאה קשרים ופיתולים. כולם מלבד אחד, אדם פריש, הצלע השביעית שבחבורה, שהגיע לגן הילדים מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, ילד בן שש בלוויית אמו הגרמנייה, ושנים ספורות אחר כך נעלם מחייהם.  בגיל עשרים נשלחת ליאורה להשתלמות בבית ספר לאחיות במינכן, שם היא פוגשת את אדם שמתוודה בפניה כי תמיד אהב אותה מרחוק, עוד מימי הגן. "התפללתי בלבי שתבחיני בי, אבל לא היה שום סיכוי, כי תמיד היית בלתי מושגת, מוקפת בקבוצה הזאת שלך."  רק הרחק מישראל ומהחבורה הלוחצת שנותרה בארץ מצליחים שני הצעירים לממש את אהבתם, עד לאסון שמאלץ את ליאורה להיפרד מאדם ולשוב לישראל. אחרי שנים רבות הוא חוזר במפתיע לחייה ומטלטל את עולמה. ליאורה וכל החמישה, בעלה חיליק, אהוד, אביבה, חמוטל ויגאל, מבינים כמוה כי הפעם הגיעה שעת האמת שבה הם ייאלצו להתעמת עם אדם ועם העבר שהודחק במשך השנים. גם אם המחיר שיצטרכו לשלם בעבור זה, כל אחד בדרכו, עלול להיות גבוה. זהו ספרה השני של , נשואה, אם לארבעה וסבתא לחמישה שגדלה בחיפה ומתגוררת בה עד היום. ספרה הראשון עתידה בהוצאת "שולחן כתיבה" מבית הוצאת מטר, ראה אור בשנת 2017 וזיכה אותה ב"פרס ברנר" לספר ביכורים.