בתי החולים שלי

"בתי החולים שלי בשנים האחרונות, היו שלום ולתמיד! או להתראות; אז, שלום שלום! מכל מקום, חייתי רגוע ושקדן בין כותליכם. לא עזבתי אתכם, זה אחר זה, אלא כדי שתחסרו לי במידת מה; ואם כבודי כאדם — פחות עלוב יחסית מזה של הנזקקים ביותר, עד דמעות, בקרב הקבועים שבכם — כמו גם האינסטינקט הטוב של אזרח הגון כמוני, שסירב לתפוס שלא כדין מיטות שהן, אבוי! מושאי קנאה של אומללים כה רבים — כבוד ואינסטינקט אלה החישו אותי לפרקים, תכופות בטרם עת, אל מחוץ לשעריכם, כה ברוכים בכניסה, אך לא מעבר לכך ביציאה; היו בטוחים, בתי חולים טובים, שלמרות כל החדגוניות הדרושה, כל הדיאטה, חמורה בהכרח, ושלל הליקויים האינהרנטיים לכל מצב אנושי, הרי בסופו של דבר, חרות בליבי זיכרון יחיד, מבין זיכרונות רבים אחרים, עגומים עד אין־סוף, שהחיים מחוץ לכותלי המוסד הועידו לי, מועידים עדיין ויכתיבו לי, ללא שמץ ספק, לעד." [פול ורלן, מתוך הספר], "המשורר המקולל" הראשון — כך הוא כינה את עצמו — פרסם את יצירותיו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, תקופה שבה השירה הצרפתית העפילה לפסגה בארצו וללא ספק גם מחוצה לה. ורלן (1844 – 1896) נמנה עם דגולי המשוררים בצרפת ועם מחדשי השירה בכללותה.