אלבום התמונות הדמיוני של אימא

הייתי בת ארבע או חמש, כשהלכתי לאיבוד ברצועת החוף הקצרה עד כדי גיחוך של החוף השקט בחיפה. אולי הייתי שקועה בבניית ארמון טפטופים או בשכשוך רגליים. לפתע שמתי לב שאני לבד, בלי אימי, אבי או אחותי. דקות ספורות בלבד עברו עד שהבחינה בי אישה ולקחה אותי אל סוכת המציל. הוא שאל אותי לשמי ולשם אימי. לאחר רגע קול מתכתי בקע מהרמקול שמעל הסוכה: הילדה שרון מחפשת את אימא שרה! הילדה שרון מחפשת את אימא שרה! לאחר רגע הגיעה אימי המבוהלת, אחוזת האימה. היא סטרה לי, ואז חיבקה אותי בהקלה. אולי לא הפסקתי לחפש אותה מאז. אולי זה מה שאני מנסה לעשות בסיפור הזה. לאימי מעולם לא היה אלבום תמונות. צילומים ספורים סיפרו מעט מקורות חייה, שחלקים מהם נותרו עלומים, עמומים ועטויי סוד. את הסודות והכאב עטפה במילים ובספרים שבהם התכנסה, שהפכה למרחב המחייה שלה. מרחב משותף ומפריד, שהתקשינו להיפגש בו. שנת חייה האחרונה היתה ההזדמנות להתקרב, לומר את המילים שלא נאמרו. בתמונות שנעות בין זיכרונות למעשי דמיון, בין נופי אורנים וים ומחלקות בבתי חולים, בת מנסה להיפרד שוב מאימא, והפעם טוב יותר, אולי, ואפילו לסלוח.