הליקון 142 המולת המלחמה העירה אותי

כְּשֶׁתִּרְאוּ מִילְיוֹן מֵתִים בְּלִי פֶּהבַּחֲלוֹמְכֶם פּוֹסְעִים כִּגְדוּד חִוֵּראַל נָא תֹּאמְרוּ רַכּוֹת, בְּקוֹל רָפֶה,כִּי תִּזְכְּרוּ. הֲלֹא הַזְּמַן עוֹבֵר.בְּלִי תִּשְׁבָּחוֹת: חֵרְשִׁים, אֵיךְ זֶה יֵדְעוּשֶׁלֹּא קְלָלוֹת תִּזְרוּ עַל רֹאשׁ קָרוּעַוְלֹא דְּמָעוֹת? עִוְרִים הֵם, לֹא יִרְאוּנְחִיל דִּמְעָה עַל לֶחְיְכֶם זָרוּעַ.וְלֹא כָּבוֹד. הֲרֵי זֶה קַל לָמוּת.אִמְרוּ רַק זֹאת: הֵם מֵתוּ. וְגַם זֹאת:טוֹבִים מֵהֶם כְּבָר מֵתוּ לִבְלִי שׁוּב.וּבִרְאוֹתְכֶם רִבּוֹא גְּוִיּוֹת זְרוּעוֹתאִם תְּדַמּוּ לִרְאוֹת פְּנֵי אִישׁ אָהוּב,הוּא רוּחַ. אֵין פָּנִים לָאֲהָבוֹת:שְׁבוּיִים בְּחֵיק הַמָּוֶת לִבְלִי גּוּף.