לגן עדן עם החמורים

לגן עדן עם החמורים הוא דיוקן עצמי חסר מנוחה של אדם מתבונן: תמיד חיצוני, ספקני , בדרך. הדיוקן העצמי של בני ציפר בספר הזה מורכב מדיוקנאות של אחרים: משורר צרפתי, מנהיג תורכי, חוקר ספרות גולה, דוד המת, אמו. רבים מגדירים לעצמם את גורמי היקום הבסיסיים וחיים על בסיסם: מקום, זמן, זהות מינית , פוליטיקה , תרבות. ציפר מסרב להגדרה. כי התשובות לשאלות הזהות הן פיקציה , סיפור פשוט מדי. ציפר כתב סיפור שמערער, בתכניו ובתנועתו , את הסיפור הפשוט של ישראלים רבים. האידאולוגיה היחידה שלו היא זו של החשדנות האידאולוגית , חשדנות שאינה מהססת לחשוד גם בעצמם. אבל אין בספר קול של מבקר זחוח, המביט לעולם מלמעלה , אלא קול רגיש, מוסרי ואנושי בפגיעותו. סופו של הספר , שבוע שרוע ציפר על הרצפה , אחרי התקף לב ,רועד מקור, מבאר את הטון של הספר כולו: הוא מדבר מלמטה , מן הפגיעה והרעד, ובכל זאת שומר על קור רוח, ומתעקש להמשיך לעבוד , לכתוב: לא להתאשפז , טירוף? גבורה? התכונות האלה, שרובנו רחוקים מהן, הן דרך אחת להבין את הדיבור החיוני של הספר הזה.