בעל החיים

"עשרים שנים לא ידעתי בוקר שלא נפתח בקרב ולא ערב שתם ללא דם ולא לילה שאינו ליל חניה בשדות מערכה [...] אין עד למצבי הקיומי, אין עדות לחיי. פצצה ארורה חוללה שמות בכל חי מלבד בי. להק עורבי פרא ובראשם עורב תלת כנף חג מעליי כבר שנים. באשר אהיה יהיו עופות דורסים מעליי, ובאשר אצעד יהיו יצורים טורפים בין רגליי, עכברי שדה חדי קרן". קץ הימים, עיי חורבות בשמיים, בארץ ובאדם, אור היום עמום וחיוור כאור נר ואך שלושה צבעים נגלים לעין המתבונן אחוז האימה – שחור, אפור וחום בגוון שחום, לא שחום כאדמה פורייה, אלא כישימון קודר תחת אור של להבה, גּוֹן החלודה הנורא שמותירה אש בוערת בקץ תבערתה. ניצול, שבדרך נס שרד את הפצצה, יוצא למסע חיפושים אחר ניצולים נוספים במרחביה החרבים של היבשת הגדולה. בשנה העשרים למסעותיו חיפושיו נושאים פרי, אך הפרי באוש, אלים ומתולע בשנאת זרים, פרי נכלולי ששרד במחתרת במתוכנן ובמאורגן. הוא בעל החיים, בן האדם פשוטו כמשמעו, תכלית הבריאה, כוונת המשורר בבוראו ישות בצלמו, תמה, זכה וטהורה. הם עדר אדם, אדם ועוד אדם בקבוצה סגורה וחשוכה המגובשת כעם, הם שארית הפליטה של תהום האנושות הפעורה.