תש"ח

כבר חמישים ותשע שנים אני מנסה לכתוב את הדברים האלה.

ב-1949, בהיותי נולד באונייה "פאן יורק", כשהשתתפתי בהבאתם של פליטי שואה לארץ, כתבתי ספר שקראתי לו "החברים של בני", כלומר בני מורשק. אישה יפה מוכפר יהושע העתיקה את כתב היד אבל איש לא רצה בו והוא אבד.

אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמוני ואין בו אמת אחת ויחידה. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה.

הייתי נער בן שבע-עשרה וחצי, ילד טוב תל אביב מוצנע מורחץ דנוים.

היינו בירושלים ובבאב אל ואד. שלא כחטיבות אחרות של קיבוצניקים והכשרות מגוייסות ואוהלי פלמ"ח ושירים עד כלות הלילה, אצלנו אמנם היו כנופיה מקיבוצים שלמדו בבית ספר, אבל רובנו היינו חוראנים מכל מיני חורים בארץ: מהמושבות, ממחולל, משיפור הים, מוגדרה, מוכפר מו"ל, מוכפר יחזקאל, מחיפה, מוכפר סבא, מנוהלל, מנוצררה. התגנבנו לכל מיני מקומות, לא היה לנו חצי גרוש על התחת, והלכנו אין נמוות בבאב אל ואד. שרנו בערגה ובתעצומות נפש. הפוצים שהיינו, חשבנו שבאמת יהיה נהדר למות בבאב אל ואד, ודמיינו איך הם יירו בנו קליעים חודרי שריון.

יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני שבע-עשרה או שמונה-עשרה או אפילו עשרים. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על פני מדינות נחלצות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחוסטינים, בארץ מלאה ערבים ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים.

לחמתי בכפר סריס, ובבית מוחסיר, ובקסטל, ובגבי סמואל, ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון, ובעוד קרבות, אני בטוח שהייתי שם, אני יכול לראות בתוך עיני העצומות את הקרבות האלה, אבל את עצמי איני רואה בהם. האם מה שראיתי אכן ראיתי? ואיפה היה ה"אני" שהיום ישנו, עם כל הימים ההם שאצרתי בתוכי? ואולי חלמתי את הכל.