פיתום

, ספר השירה השני של לי ממן, סובב לכאורה סביב הוויה בנאלית, יומיומית – הורוּת לשני ילדים קטנים, על קשייה ורגעי החסד שבה. ואולם טבעה של הוויה כזאת שהיא כמו לכודה בפרדוקס: ככל שהיא אישית יותר, אינטנסיבית יותר, מהפכת עולמות, כך היא גם משותפת לרבים, נדושה כמעט. בדיוק בשביל להיחלץ מפרדוקס זה דרושה שירה כשירתה של ממן, המאירה מחדש את המובן מאליו ומעניקה לו ממד אוניברסלי ותוקף אסתטי.מנקודת מבט פנימית, מתוך נפשהּ של אֵם ויוצרת ואשת משפחה, מעידה ממן באומץ רב על האמביוולנטיוּת המובנית בעמדה זו בעולם. ואולם אין לטעות, אין זה ספר המבקש להציג את היחיד כקורבן. זהו ספר שמעמיק לחדור אל החוויה העשירה, המרובדת, המתישה והמרוממת שבהורות, ובאמצעותה לצייר תמונה רחבה יותר, קיומית. אולי לכן מוצבות במרכז הספר, בשערו האמצעי, דמויות החורגות מן המעגל המשפחתי ונושאות מטען תרבותי אוניברסלי (וירג'יניה וולף, רונית מטלון). באמצעותן מסמנת ממן את האופק, שבו קולה אינו מתוּוך עוד ואינו מעוּות כקולו של פיתום, כי אם זוכה לחיים ולתהודה משל עצמו. תבונת לשונהּ, המִנעד התרבותי הרחב שלה ועושרהּ הפואטי מבטיחים שכך יהיה.   ספרה הקודם של ממן, , ראה אור ב-2017 (ידיעות ספרים) וזכה בשבחי הביקורת.