אנשי שאר רוח

אנדריי פלאטונוב (1899-1951) שאל את עצמו אם הוא יכול להפוך לסופר סובייטי או שמא יהיה זה בלתי אפשרי באופן אובייקטיבי, והיה לאמן שתיאר את נפש האדם בסערת הבנייה המהפכנית הסובייטית, על האימה והגדולה שבה.הוא שב ומזכיר לנו שלא הכל שפיר במציאות הסובבת אותנו, לא רק בסדר החברתי, כי אם בטבע וביקום, בנפש האדם ובמחשבותיו. פלאטונוב הוא כעין תוכחה לנו- לאנשים בעלי הלשון השגורה והמובנים השגורים.. (מתוך אחרית הדבר)"את משמעותו של הדיאלוג בן ימינו עם פלאטונוב הגדיר הסופר אנדרי ביטוב: "...פלאטונוב אך מתחיל להופיע לעינינו. הוא עודנו נכון לנו, כי מה שהיה מכשול חיצוני (האיסור), הפך למכשול פנימי (הפוטנציאל הרוחני העצמי). צריך להעפיל"."12  סיפורים בספר: מולדת החשמל, מורת החולות, הכינור המוסקבאי, הבן השלישי, פרו, אנשי שאר רוח ,(מעשה בקרב קטן בפאתי סוואסטופול) אויב חסר-נשמה, אפרודיטה, השיבה, אוּליה, אהבת מולדת או מסעו של דרור (סיפור אגדה). ) נולד למשפחת פועלים ענייה בקרבת העיר וורונז', ובצעירותו עבד כפועל. הוא השתתף במלחמת האזרחים ברוסיה ככתב צבאי וכעוזר לנהג קטר, ולאחר מכן החל ללמוד במכללה הפוליטכנית הנדסה אזרחית. באותן שנים, סוף העשור הראשון של המאה ה-20 והעשור השני, הוא החל לכתוב שירה, סיפורים ומאמרים, וב-1927 יצא לאור ספרו הראשון "הסכרים של יֶפִּיפַאן".בתחילה התקבלו יצירותיו של פלטונוב באהדה, אך כעבור כמה שנים החל ממסד הביקורת־מטעם להתנגד להן בגין אי־התאמתן ל"ריאליזם הסוציאליסטי", עד שלבסוף הוא הוכרז כ"אויב מעמדי" ויצירותיו נאסרו לפרסום. במסגרת ההתנכלויות אליו נאסר בנו בשנת 1938, ורק כעבור שנתיים, לאחר שתדלנות מצד חברו הסופר מיכאיל שוֹלוֹחוֹב, שפנה בעניין ישירות לסטלין, הוא שוחרר. בן זה חלה בשחפת, נפטר ממנה והדביק את אביו במחלה, שגם הוא נפטר ממנה.פלטונוב נותר אלמוני יחסית עד לשנות ה-60, שבמהלכן החלו כתביו להתפרסם.