אהבת טנג'יר

בין השנים 1923–1956 הייתה העיר טנג'יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפּים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסוֹת שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנָדַמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות. עם הנשים שנקרו בחייו, המספֵּר חוזר ללא הרף לטנג'יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרוֹ של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג'יר," אומרת רשל, "חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם." כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו. -- מהכריכה האחורית