רצפת חול

מאחורי דלת סגורה נשמע קול זועם של ילדה, קול בוטה, אלים ומוטרף. דרך הקול הזה נחשפת גליה, העובדת הסוציאלית, לעקבותיה של פגיעה קשה מנשוא. מן העבר השני של הדלת יושב חגי, ממתין לגליה. הוא אינו מבין מה קושר את אשתו לילדה הזאת, וחש שבגללה היא הולכת ומתרחקת ממנו ומילדיהם.אט אט נשמטים מידיה של גליה כל תפקידיה הרגילים, ושגרת החיים בבית מתערערת ומתרסקת. שאלותיו של חגי נשארות תלויות באוויר ללא מענה: מדוע מסרבת גליה להפסיק את הטיפול בילדה? מה פשר הזעם הגואה של גליה כלפי אמה אופירה,  ואיזה סיפור מספרים חדריו העגומים של הבית ברחוב האשל, שבו נשארה לגליה מטופלת אחת, תובענית ומסוכנת? הוא רומן המגולל את סיפור המאבק המתמיד שבין הרצון לדעת והפחד לדעת. ביד אמן רגישה  טווה את חוטי מסעה של גליה אל עצמה, על רגעי האימה והאור שבו. זוהי כתיבה קפדנית מאוד, כמעט מסוגפת, ומפתיעה בעוצמתה. ברמזים הדקים שעולים מבין השורות, בפליטות הפה ובקולות הנשזרים ונבללים זה בזה,  מצליחה גרוס להביא אותנו סמוך לאפֵלה הטראומטית, למרחב שאין בו מילים. ביכולת ספרותית נדירה נרקם ולובש צורה מה שאור היום מטשטש ומוחק, ועם זאת הוא מטביע את חותמו בכל תו מתווי חיינו.ספריה הקודמים של אורית גרוס: "סיפורים מאחורי הגב" (כרמל, 2003), שזכה בפרס שרת החינוך לספר ביכורים, ו"קליפות שקופות" (כרמל, 2006) הוא הרומן הראשון שלה.