בין יציבות למהפכה: עשור לאביב הערבי

בדצמבר 2020 מלאו עשר שנים למחאות האביב הערבי שהחלו בתוניסיה והתפשטו למדינות ערביות רבות אחרות. מחאות אלו הביאו להפלת המשטרים בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן, למלחמות אזרחים בסוריה, בלוב ובתימן, 2019 התרחשו – ולזעזועים משמעותיים במדינות ערביות נוספות.בשנים 2018 גלי משנה של האביב הערבי בלבנון, באלג'יריה, בסודאן, במרוקו ובעיראק, שהובילו אף הם לשינויים פוליטיים. מגפת הקורונה בלמה, לעת עתה, את המשך המחאות, אך בה בעת החריפה עוד יותר את המצב הכלכלי של מרבית מדינות ערב, שממילא היה רעוע. מטרת קובץ מאמרים זה, שהוא המשך של הקובץ הקודם שלנו, הגל השלישי (כרמל, 2017), לבחון את ההשפעות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות של מחאות האביב הערבי בתום עשור, ובמיוחד את השלכות האירועים על יציבותן של מדינות ערב. המסקנה העיקרית העולה מפרקי הקובץ היא שבעולם הערבי הנוכחי, לצד מדינות לא יציבות, חלשות וכושלות, יש גם מדינות הנהנות מיציבות שלטונית ומחוסן כלכלי מהטובים בעולם. הוא נשיא האגודה ללימודי המזרח התיכון והאסלאם (אילמ"א), מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר ועד במכון מיתווים – המכון הישראלי למדיניות חוץ־אזורית. פרסם וערך 13 ספרים ולמעלה מ־70 מאמרים בנושאי המזרח התיכון, יחסי ישראל־ערב ומדיניות החוץ של ישראל. הוא מרצה בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטת חיפה. פרסם וערך עשרה ספרים ולמעלה מ־50 מאמרים בתחומי ההיסטוריה הדמוגרפית והכלכלית של המזרח התיכון המודרני.